Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for 25th ב-ספטמבר, 2009

Read Full Post »

כשהייתי ילד בערך בגיל כתה א' התאהבתי בילדה ששמה אורית, נדמה לי שבגלל הסודר שלה וגם בגלל שהייתה יפה, היו לה צמות ועיניים יפות מאד, ואז גדלנו, והיא הפכה לילדה מעצבנת.

כנער לא אהבתי אותה, היה לה צחוק מעצבן, מין צחוק מתגלגל כזה שלא תלוי בנסיבות, צחוק אוטומטי לחלוטין.

כנער גם, החליטו הורי לעבור דירה מהדירה הקטנטונת שבה נולדתי, אביה של הבחורה הזו היה קבלן וממנו הם רכשו את הדירה, דבר שהוסיף לסלידה שלי ממנה ברבות הימים, כנראה שהייתי רומנטי ביחס לכסף, עכשיו אני מבין עד כמה זה עיצב את מה שהפכתי להיות במרוצת השנים, גאוות עניים היא דבר רע, אבל לפעמים היא מעידה על מוצקות של יושר.

לפני כמה שבועות הכרתי גברת בנסיבות לחלוטין בנאליות, היא הזכירה לי ילדה שהייתה שכנה שלי ברחוב בו גרתי, אז טרם עברנו דירה. והיא לא אורית, היופי שלה היה שונה מזה של אורית; היופי של אורית נעלם כאשר גדלה, היופי של הילדה השנייה נלקח ממנה.

היא הייתה ילדה יפה מאד, כזו של צמות בלונדיניות ועיניים כחולות בהירות, היא הייתה מלאת חיים (אני די לא אוהב את הביטוי מלא חיים אבל במקרה הזה הביטוי הולם) שובבה ומאד חכמה, כל מי שנתקל בה, הרגיש שמחה וסוג הארה ; יש ילדים וילדות כאלו, לא משנה עד כמה הם רכים בשנים, הנוכחות שלהם מורגשת, במקרה שלה היא הביאה אושר לסביבה, וגם הייתה יפה במיוחד, ילדה של טבע, צוחקת כל הזמן, צחוק כזה מלא וטיבעי.

אביה קנה אוטו ועשה רישיון בגיל די מבוגר, והייתה תאונה, היא נפצעה קשה בתאונה, ואחרי תהליך החלמה קשה וארוך הפכה לנכה, היא כבר לא הייתה אותה ילדה יפה.

הנכות יצרה אדם חדש, היא הפכה נוקשה וצולעת, הילדה היפה נעלמה, בלעה אותה התאונה.

לאחר די הרבה שנים שעברו מאז הייתי בטוח שזו היא, אבל לא היה לי נעים לגשת אליה, אולי כי חששתי שהיא לא תרצה להיזכר בימים ההם.

יום אחד לא עמדתי בפיתוי ונגשתי אליה ושאלתי אם היא אותה ילדה מרחוב… היא חייכה וענתה שכן, ואז דברנו, והיא שאלה אותי אם אני זוכר אותה כילדה ואם אני זוכר את התאונה, עניתי שכן.
ודווקא הייתה שיחה יפה, נעימה אפילו, קצת מהילדה בכל זאת נשאר בה, הצלחתי להבחין בזה כשהיא ספרה לי שיש לה ילדים, שהיא נשואה, ואפילו לאחרונה היא סבתא חדשה .

היא בסוף אמרה שהיא שמחה שאני זוכר אותה כשהיא הייתה ילדה.

Read Full Post »