איציק ספורטא מהעוקץ כותב כך:
אני מחשיב עצמי כתומך כמעט אוטומטי במאבקים של עובדים, מצאתי עצמי לא פעם לא מבין למה אני חש לא בנוח עם המאבק הנוכחי; הרי אני בטוח שצריך לשפר את שכרם ואת תנאי העבודה של הרופאים המתמחים. מה שלדעתי גרם לכך היא הרטוריקה של דוברי המחאה הזאת, בעיקר האיום לא רק לעזוב את בתי החולים, שאת זה עוד יכולתי להבין, אלא האיום שיעזבו את הארץ כי במקומות אחרים אפשר להשתכר יותר. אני רגיל לשמוע את זה ממרצים לכלכלה או מנהל עסקים או לחילופין מבעלי הון למיניהם. האיום הזה, שוב אוטומטית, גורם אצלי לחוסר נחת אם לא למעלה מזה.
בכתבה: שתי שפות שונות כאן : http://www.haokets.org/2011/10/09/%D7%A9%D7%AA%D7%99-%D7%A9%D7%A4%D7%95%D7%AA-%D7%A9%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/
ואוסיף בעצמי, המתמחים לא חיים ממשכורת רעב, אמנם מגיע להם יותר וראוי להקל עליהם אולי גם לשפר דרמטית את הרפואה בארץ.
אבל נראה שהם לא הציבור שיכול לנמק את האמצעים הרדקלים שהוא נוקט, הם מבקשים את תמיכת הציבור ומאיימים על הציבור בנטישה כוללת, זה לא אמצעי לגטימי לשיפור נחוץ ככול שיהיה, יש ציבורי עובדים שחיים ממשכורת מינימום ומטה ואין להם פרויליגיה לנטוש את מקום עבודתם, גם עליהם המתמחים מאיימים בנטישה, האם זה לגטימי?
בסופו של דבר רופא בישראל לא נמצא בסוף שרשרת המזון וכך ראוי, אבל נראה שרופאים צעירים שכבר מראים ניצוצות של אטימות כאלו זה אות מבשר רעות של הציבור הזה של המתמחים, גם לא ברור המרד שלהם נגד המימסד הרפואי על חשבון המערכת כולל החולים האם מיעוט יחודי יכול ומותר לו לבעוט בדלי בצורה מפונקת הם חושבים שמישהו צריך להתיחס אליהם באופן חריג בגלל שהם רופאים (?), ישנה תחושה שהם קצת מגזימים ואפילו יותר מקצת.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
