רגע, חשבתי שאני כבר נוסע מפה, לאן לא הייתי יכול לשער- לו רק יכולתי לברוח, הייתה הרגשה שאני חייב לצאת מכאן, עכשיו, לא להמתין, שום דבר טוב הרי לא עומד להתרחש כאן, אבל משהו עצר אותי.
אני חושב שהיא הייתה יוצאת דופן במובן הביזארי, התגלמות המוזרות, ציינתי לעצמי שפניה מכוסים איפור כבד, כמעט הייתי יכול לדמיין את עובי השיכבה שכיסתה את פניה, כמו שהכיסוי נמרח בשפכטל של סיידים שמנסים להציע מבט חדש לקיר שכבר נחרץ ונקדח בעשרות חורים מדממים.
הפנים שלה היו מסכה כמעט מושלמת, לעיתים כשהייתה רגועה יכולתי לראות שהיא חרדה מהרגע שהשלווה תופר ואז היא פצחה בצווחות שרק הבליטו את הדרמה מבעד לשכבת האיפור המושלמת שכיסתה בורות אפלים.
לעומתה נזכרתי באימי שבשנותיה האחרונות לא רק שלא איפרה עצמה כמעט לחלוטין, אפילו הייתה לה ארשת נעימה של השלמה, היא הייתה יפה אפילו בזקנתה, ציינתי לעצמי במין סיפוק מוזר.
אבל עוד רגע הכל מתמוטט ואני מתמוגג לי בזכרונות נעימים, היא צווחה בקול רועם אחזה בפניו של הנער הסרבן והעיפה לו סטירה מצלצלת, הוא הביט בה מתריס, אמנם מוגבל היה הנער, מה כבר הוא יכול לעשות, הרי הם ניחנו בכל התמימות שהסגירה את מצבם כל הילדים האלה האילמים, היא כמו גנרל חשבתי לעצמי, מין גנרל אלים שצועד קוממיות מול צבאו האילם, היא חרשה בצעקות עוד נתיב הזוי של צבא מובס שלא יודע מה ילד יום, היא ידעה שכוחה הוא יחסי, היא פחדה מאיבוד השליטה המצופה והצפוי, מהתפרצות פתאומית של שגעון בלתי-נשלט, אם הייתה יכולה ודאי הייתה מאפרת את כל הילדים בעצמה שיהיו פחות בלתי-צפויים, ופחות חלקים, ופחות תמימים, היא שנאה במיוחד את התמימות שלהם, כאשר הבינה שהתמימות שלהם היא מתנה שהיא מעולם לא קיבלה חמתה בערה בה יותר ויותר.
לעיתים לא יכולתי לסבול את צעקותיה ובחרתי לצאת החוצה לנפוש מהרישעות הצווחנית הזו, בצד הצווחות היא הציבה בכל מקום דגל, על הרשע כיסתה לא רק שכבה הגונה של איפור, דגלים נפרשו בכל המסדרון, אחד על גבי השני, עוד ועוד דגלים, מגיני דויד בכל צורה בבד ובניילון בריבוע ובעיגול, תכלת לבן, הכחול והמגן, בכל מקום מעל כל דלת ומעל כל חלון, המון פריטים שנקנו בפרוטות הוכנסו בדוחק מחניק ומעיק, כל מיני מינאטורות מפלסטיק, הרבה חיות חביבות מיוצרות כנראה באיזה בית כלא סיני או מאלזי שיבואן זריז הגניב למולדת, הפטריוטיות הזו נקנתה בעמל רב, הגב שלה היה כבר די שחוח, למען תרגיש יציבה היא נעזרה בהליכון, או במקל הליכה כזה עם בסיס מרובע רגליים, היא הייתה מקרטעת וצווחת על כולם בלי הבדל שוויון מפתיע ודמוקרטי, כולם לא הבינו אותה, היא הייתה השריד כמעט האחרון לצבא פולניה שזה מכבר התמוטט בקול ענות חלושה, כזכור.
היא אולי מחכה שמישהו יציל את הממלכה שלה, אולי דווקא הערבי הנוצרי הנאמן שעוזר לה יהיה החייל הפולני האחרון, כמעט נחרדתי מעצם המחשבה שהצבא הזה עתיד לשרוד עוד תקופה ארוכה משהיה נדמה לי ברגעי התעלות חשובים לי לפחות שנדמה שכבו לעד פתאום.
כמה חרדה יש במקום הזה, אינך יכול שלא להעריך לפעמים את הצבא הזה אולי היו צבאות אחרים בנמצא, אבל החרדה הזו איבדה הכל ושמרה על הכל במקומו, אולי כי לא הייתה ברירה, גם העוזר הנוצרי שמר מכל משמר כמו שומרוני טוב על הצבא הפולני האחרון.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
