ראיתי בהתחלה במין הבזק מהיר דלת לבנה נפתחת לא במלואה, דלת לימוזינה מבריקה, החלל שנוצר איפשר לרגליי אישה זקנה לפרכס מעט באויר עד שהונחו על הקרקע בחוסר יציבות מובהק ומטריד.
ראיתי איך רגליה מנסות להיאחז בקרקע, זה היה נסיון לתפוס אחיזה ברורה ואז כאילו הסתבר לאישה שהרגליים מחוברים אל אישיותה הקורנת כי האפשרות שרגליה יתבססו במהירות וביציבות על הקרקע אינה משימה כה ברורה מאליה, היא לכן התנדנדה ונאחזה לסירוגין בקרקע ובאויר וידה אוחזת בידית המוכספת בחוזקה, כאילו חטא מיסר אותה ומדגיש שוב את מגבלת גודלה המצומצם למדי, אבל לבסוף היא התעשתה והניחה זוג לאה של רגליים רכוסות בנעליים כבדות על הקרקע, יכולתי לראות אפילו מין אנחה בזוית פניה המפונדרות בכבדות בשעה שרגליה סוף סוף נשקו לקרקע.
היה זה לפנות ערב עת האור הצטמצם לכדי שביב אור כחלחל ואפרורי משהו אולי מין רמז לא ברור היה נוכח בחלל ובתחושה הערטלאית, ברקע שוב העוזר הנוצרי אחז בידה ווידא שהיא הולכת יציבה על הקרקע, היא נשאה עימה עיגולי הילה עם צבעים עליזים שיועדו למלאכים מן הסתם שאמורים להופיע כל רגע, וכן כמה שקיות עם מה שנראה כמו צעצועי מלחמה מרתקים, אילו רק יכולתי לעזוב הכל להצטרף לחגיגת הקרבות הפחזניים הייתי עושה זאת מיד בלא-היסוס.
בכל אופן אך עברו כמה רגעים ונשמעה צעקה קשה או שמא צעקה פולחת תודעה חודרת עצמות ועמקי לב, הבית רגש פתע, השקט בבת-אחת פסק, המולה של קרב והכנות לקרב השתלטה על המסדרונות, נחרות זעם רקעו במדרגות, אנשים מיהרו כל אחד לתפקידו, המולה כזו מזמן לא הייתה חשבתי לרגע לעצמי, מנסה לשמור על שלות נפש ככול שרק ניתן.
הרגע המיוחל סרב להגיע, דווקא משהושלמו כל ההכנות לקרב, הניחו פתע הלוחמים את נשקם והתלחשו, איני בטוח מה היה שם, על מה הם התלחשו בכזו להיטות, עד ששמעתי צעקה של אותה זקנה לוחמנית, היא צעקה בקול רועם " נו-כבר! למה מחכים, נפתלי תזיז את עצמך, הקרב עכשיו מתחיל!"
רק לי לא היה תפקיד אקטיבי בקרב האבוד הזה, אני העד האחרון שנשאר לדווח עליו.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
