היא מרביצה לילד חסר ישע, ואז למחרת או שבוע אחרי היא אוספת את כולם, ומרביצה בהם תורה, איך צריך לדאוג לרווחתם של חסרי הישע.
אני שואל בשקט את עצמי , הם לא רואים מה שאני רואה?
הם לא רואים אותה מכה שנים אחר שנים ילדים שעשקו אותם מכל ומכל והם מתוקים אבל חסרי ישע מוחלטים, והם בידיה עד רגעיהם האחרונים, אף אחד לא יודע, או שהם חוששים מהבושה, מהגילוי המסעיר, אני מנסה לדמיין את הכותרות, ואת הבושה, את כל השותפים הסמויים של הפשע, את שתיקתם במשך השנים, כל ההתנכלויות הקטנות שלה, העצבים הרעועים, הצעקות המטורפות, האלימות שיש בה באישה הקטנה הזו, וכולם כולל האנשים שאין לחשוד בהם מסרבים להשמיע קולם.
עכשיו היא שמה על שולחן שחור את תמונתו של רבין, ועוד משפטים נוספים שכולנו שבענו מהם הטפות חסרות שחר, אולי היא באמת מאמינה בזה, אבל אני ראיתי בעיני, במו עיני אותה מכה ילדה שכל חטאה שידה נגעה בבד צבוע כחול, יד תמימה שלא הגיעה לשם בשום כוונה להרע, והיא חילקה לה אגרוף קפוץ, צעקה, השפילה אותה, וזה עבר, שום דבר לא קרה, ועוד מצפים שזה ימשך, עד מתי.
פניתי למי שפניתי, אפילו צעקתי עליה שבוע אחד כשלא יכולתי יותר להבליג, ומעניין שבמשך שבועות אחרי שהבטתי בה ישר ואמרתי ללא חשש את מה שראיתי לנכון לומר, היא שתקה, האימתנית הזו, היא באה אלי והסבירה לי שהיא כמו יאנוש קורצ'ק והיא צודקת ותמיד, כמעט בבחילה ישבתי שם קפוא, מנסה לארגן לעצמי איפוק, והבטן רתחה, לו רק יכולתי לומר הכל, בלי כחל ושרק.
ואיך זה ממשיך, איך זה קורה עדיין, כאן ועכשיו.
הם קבעו לה תאריך, וזה נמשך, ונמשך, כל יום ילד אחר מושפל, היא מקללת, נועצת בהם את ידיה, מסתירה ומשקרת, והיא טובה לאלה שמסתירים את קלונה, כמה זוועות היא ואלה ששותקים שומרים קרוב לחזה, כמה פשעים קטנים, ואולי היא בעצם שליחה של החברה שלנו שפשטה רגל מוסרית מזמן, פשטה ולו את הזכות הבסיסית להקרא בית של עם, אם מותר לה להכות ילדים, וכולנו שותקים והמשרד שיודע ומפקח, שותק כבר שנים, והכל מוכר למי שצריך, והמשפחה העשירה שלה, והיחסים הקרובים והקשרים עם השלטון ההוא, הכל ידוע, והחיים האלה ממשיכים היא אולי מאמינה שהיא צודקת, היא באמת יכולה להאמין שהיא בסדר, ייתכן שזה מה שקורה בראש הזה שלה שמהלך קוממיות וכל האנשים מתרפסים בפניו.
כולנו פחות או יותר יודעים את כל השקרים האלה, אנחנו חיים טוב סביב השקרים ולאיש אין ממש יכולת להשיב את הדברים ולסובב את הגורל הזה שגורם לנו לומר בקול רם עוד ועוד שקרים, ואפילו מעל הבמות הכי מכובדות, אנחנו ממשיכים לשקר כאילו שד אוחז בנו ולא מרפה.
Read Full Post »
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
