ההתברגנות של המהפכה (?) הוא שלב הגיוני עד מאד, נכון שיש פה משהו מוזר, הנה קמה לה מחאה, אישה צעירה שלא הצליחה לשכור דירה בגלל מחירים חסרי בושה ומצב עלוב של יותר ויותר אנשים מהמעמד הבינוני, גם כאלה שגדלים בכפרים אליטיסטים, ואז פורצת מחאה, והשאר היסטוריה.
בשלב מסוים כאשר מתברר שזה עניין לא פשוט, שמחאה יסודית היא למעשה התעסקות בפוליטיקה, כלומר הקמת רשימה, או הצטרפות לרשימה וריצה לכנסת, שם בהינתן ונבחרת, אתה או את, מקבלים מנדט מקבוצת אנשים שבחרו בך, מסיבה כלשהי ולא נכנס אליה, אבל בשיטה הזו מאחר ואתה ואו את מקדישים את זמנכם למען הכלל או במילים אחרות אתם שליחי ציבור, הציבור מאפשר לכם גם קיום כנבחרי ציבור ע"י מתן תנאים די מפליגים או לפחות סבירים.
נראה כי דפני ליפ וחבריה החליטו להפוך את העיסוק המחאתי למשהו קבוע, זו כבר לא גחמה, זו אג'נדה אישית, עכשיו רק ניתן לשאול למה לא להקים מפלגה, לשחק לפי כללי המשחק, לא לחכות, עכשיו להפוך את המילים לכלים פוליטיים, פוליטיקה אינה בושה.
אבל עדיין ההנהגה הזו שאינה מיצגת איש, כלומר לא נבחרה בבחירות דמוקרטיות,לא החליטה להחליט.
מה שכן נראה שהחליטו זה להרויח את שכרם, הרי הם מקדישים זמנם למען המאבק החברתי, מה עם משכורות?
הוחלט להקים עמותה שתחלק לדפני ולחבריה משכורות, זה כבר לא עניין לחובבים, צריך לשאול את דפני וחבריה אם תהיה זכות לציבור התומכים להחליט שדפני ליפ וחבריה לא ראויים להנהיג, האם ה"מחאה" אינה כבר מאבק לשינוי התודעה, האם הם חושבים שתמיכת האנשים מובנת מאליה, יותר ויותר סימני שאלה עולים, יהיו מי שיאמרו שזה צפוי, אני לא מבין את הסיבה עדיין לאי-הקמת מפלגה פוליטית שתרוץ בבחירות הקרובות.
למה יש רושם שחבורת הצעירים סביב דפני מסתאבת מהר ממה שניתן היה לעלות על הדעת. אולי זה רושם מוטעה, אבל איך ניתן להסביר את העיסוק הזה בהשמשת המאבק לחברי הנהגה שלא נבחרה, והתחמקות של אותה הנהגה מהקמת מיבנה או מוסד שילך עם המאבק הלאה כלומר מפלגה עם מוסדות וחוקה פנימית שווה ופתוחה בפני כולם הרי סיסמאות הצדק והשוויון הם ליבת המאבק, קדימה לשינוי לא רק תודעתי של הערכים, מי שמקים עמותות לא מבשר על שינוי, על דרך חדשה.
נראה כי הביקורת היא כלי לגטימי אמנם, אבל הפיכת הביקורת למשהו מעבר, ואפילו לנסות לממש את האידיאולוגיה המגובשת שלא בדרך דמוקרטית פתוחה אינה מבשרת שינוי, עמותה אינה דרך חדשה, בסיפור הזה כבר היינו.