הוא אומר לא כי ככה אמרו לו, והנה היא הולכת סביבו, ואומרת "נו?" והוא אומר "לא".
בבוקר היא עברה אותי במכונית הכחולה שלה, לאט, הייתי בטוח שהיא רואה אותי, היא באמת ראתה אותי, היא לא עצרה, נסעה הלאה, ולבסוף הגיעה, ואני הגעתי, והיא עשתה את זה די יפה, די חינני, תמיד ידענו שהיא מוכשרת, הבגדים הלמו אותה, את הגוף השברירי שלה, בתחפושת היא נראית יותר טוב, משהו מההיסוס נעלם, או אולי הבוז, או אולי ההחמצה, והיא ניגשה אלי וצילמתי אותה בשמלה האדומה, והיא נראתה יפה.
הוא לעומתה לא יפה ולא נאה, שמנמן, אבל משהו בו אמין, הוא חוצה כל יום תיקרת זכוכית אחת לפחות, כי הוא ערבי, מעולם לא אמר לי לא, ואולי לעולם לא יאמר, הוא משתתף בהכל, מחייך את החיוך שלו, משהו נעים יש בו משהו שנוגע בלב, הם נגעו בלב של כולם באולם, בעוד אני מנסה להבין מה פתאום היא אמרה לי בכניסה שזה לא מה שאני חושב, אז כשאני חושב על זה עכשיו, באמת זה לא היה כזה חשוב, אבל זה עכשיו.
משהו נוגע בלב הציני האפל ביותר כשכולם רוקדים ומחזיקים את הילדים האלה מעל לקו שעלול לקחת אותם ללא התראה לעולם די אפל, הם לא מקבלים דבר תמורת זה מלבד שכרם, כמובן, אבל בעולם הזה זה לא מובן מאליו אפילו אם הם מקבלים שכר הגון.
את העבודות השחורות ממש עושים הרוסים והערבים, הישראלים הותיקים אלה שתוארו כיהודים חדשים לפרקים, או דור התקומה לא עושים שום דבר רק מחלקים הוראות, צועקים מיללים, ולרוב לא מועילים בשום דבר, במקום כזה המחיצות נשברות, אדם יכול להיות אדם, לפעמים שוכחים עד כמה זה פשוט, אולי זה קשה להיות בנאדם.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
