לא יכולתי לנסח את ההיסוסים שלי באופן בהיר יותר, הם כשלו כאילו הברכיים שלי קרסו והגעתי כושל לגרם מדרגות שיכול היה להביא אותי לפתח הדירה שלה, שם תהיה מישהי יווניה שלה ישמרו עיתונים כמתנה ואולי כמחווה של טוב לב מאולץ, אני עולה בקושי במעלה המדרגות עם שישיה של בקבוקים שכנראה מלאים במי מעיין מהמדבר שעליו מופיעה דמותו של הצבי, מארץ הצבי שגם הוא כבר כאילו או כמעט נגמר.
והעיניים שלך העצובות יכולות להסגיר את הרגעים שכמעט היו שלנו ונגוזו בפחד כזה שמחלל ומחלחל לתוכנו בלי שנוכל לעצור אותו, הוא חי בנו ומתעצם עד שאנחנו נפרדים, בנתיים.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
