עוד מעט היום והשבוע והחודש יתכנסו ביחד ויגמרו הכל, יהיה זה יום אחר, אבל בטרם היום נגמר, הייתה איזו התרחשות שלרגע גנבה אותי, או אם ננסה להיות עדכני נגנבתי למעשה בידי מנהלת, המעשה שהיה כך היה: נו טוב, לא היה מעשה, למעשה בגלל אי-מעש נוצר הצורך אצל החסודה הקולקטיבית לגעור, ואני לטשתי בה מבט בבוז מספיק דיו כדי שהיא תפיק את המילה "אנחנו" מפיה עצבני והחמדני, למעשה באותו רגע ממש היא החליפה איתי רשמים עגומים על חינוך קלוקל שרדף אותה להיות חסודה וחמדנית באותה מידה, ככול שהיא ניסתה להיות סמכותית יותר, זלזלו בה יותר ואף יותר.
יום אחד ראיתי אותה נכנסת למטבח וזוללת מכל הבא ליד ולפה, לא הבנתי מדוע היא שם, אפילו ההוא הקירח הדקיק מקבל למשרדו ארוחה, והיא חייבת לרדת במדרגות החשוכות ולקבל את מנת הירקות היומית כמקבצת נדבות, כעובדת שירות אחרונה בתור. היא ברירת מחדל, הם צריכים אותה כי אין כמוה נוחה וטובה לקבל מרות ולהתנכל לחלשים ממנה, לכאורה.
לשמחתי היא התרחקה ממני, הרגשתי הרגשת הקלה, ויכולתי לרגע להרהר איך לעזאזל אני אשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש ואולי עוד שנה במקום האומלל הזה.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
