רוצה להקפיד ולהתאבל – היא רוצה שכל יום יהיה אבל מזכירה לי את הזקנות מהאי ביוון עוטות השחורים, פעם שאלתי למה הן בשחור, ומישהו טרח להסביר לי שאלו המתאבלות, תמיד יש על מה ועל מי להתאבל, מישהו הרי מת לא מזמן, חייבים להיות בטראנס הזה, כנסיות קטנות נבנו מין מינאטורות של אבל, בתוך הכנסיות מן הסתם נשים קטנות מתאבלות., בזכותה האבל הוא ערך מוקפד, בנה לא חי, אם הוא מאיים לחיות היא הורגת את ניצוץ החיים שרק מנסה להשתחרר לעוף מתוכו, להמריא מתוך המחבוא, אישה מצא הבן, והיא מקפידה לריב עם האישה, יום יום, היא מכנה אותה בשמות, השם הכי רגוע: כלבה.
ואין יום שהיא לא תצא לאור ותצעק "אני לא יכולה יותר" כך כבר שנתיים, היא מודיעה שהיא לא יכולה יותר, המעגל סביבה מתהדק, אין הרבה שנשארו מחוץ לחיצי הרעל, כמעט כולם נכנסו, חוץ ממני, בנתיים.
היא מקפידה לצעוק לתוך הנייד צעקות שלא אפספס חס ושלום, כל פעם היא באה מאחורי, ואז רוטנת, אני דומם, מתיחס אליה כמו אל רעש, כאילו אוטבוס שהמנוע שלו תפס טורים ופולט לעברי נהמות נעמד ומביא אותי לסף אי-היכולת להכיל את הרעש, היא כמו אטבוס בלי נהג, עולה במדרון, ומחליקה תוך ציפצופי עניות עד שאוזני מבקשות קצת הפוגה, אני נזכר שאני צריך להשתין, איזו הקלה. אני מתרחק ממנה ומודה לשלפוחית שלי על שהצילה אותי הפעם.
יום אחד הסברתי לה על האלמנה השחורה, היא הביטה בי כלא-מאמינה, אבל כבר זה היה במורד, כבר לא יכולתי לטפס חזרה, אולי זה היה בלתי נמנע, אולי פשוט האלמנה השחורה התקרבה אלי קרוב מידי. הסברתי לה אבל היא לא הצליחה להבין, היא לא מאמינה, היא יודעת שהיא רק היא יכולה להיות האלמנה השחורה.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
