הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

משה סלימן הוא אחד מיני רבים, הוא חלק מתופעה שבה איזה משרד ממשלתי מתחרע על אזרח, ומביא אותו להתאבדות. או לאובן צלם האדם, זה התחיל כבר בפגיעה בניצולי שואה, בכל החלשים, שימו לב איך באופן ביוקרטי המדינה עשקה ניצולי שואה התחיל במלאכה בן גוריון והוא זה שהיתווה את הדרך, כספי שילומים היו כסף להצלת שלטונו ולתמיכה באירגונים שקרובים לשלטונו – ממנו והלאה זה הופנם בכל הדרגים פוגעים פה בחלשים במין חדווה כזו מעוררת פלצות, מדובר בחלק נרחב מהמימסד במדינה שעוסק בעושק ומאז למעשה אין פה שום עזרה לחלש, איש אוחז בגרונו של הזולת, אין פה שום מערכת אפקטיבית לתת מענה למקרים דחופים כמו משה סלימן.

הבעיה היא לא מקרה פרטי אלא ממש אג'נדה, אותו ראש ממשלה ביבי בהיותו שר אוצר נתן הוראה למשרד ממשלתי להפסיק לשלם לספקים, ספקים של משרד הביטחון, למרות שהיה מדובר בעבירה, החברה בבעלות המדינה נסגרה בלי לשלם חובותיה ופשוט גררה עימה למטה אנשים רבים גם את עובדיה. וגם פה מדובר במקרה אחד, יש עוד מיקרים, מעניין שהמדינה או מוסדותיה מתאכזרים בשיטתיות כזו, זה נשמע אבסורדי ואפילו הזוי עד שנתקלים בזה ממש.

מילארדים שוכבים במוסד לביטוח לאומי ויד קשה ואכזרית עושה דרך צבא של פקידים ובשמירה של מאבטחים אלימים למנוע מאנשים לקבל את המגיע להם אפילו על פי חוק, כל בקשה לקבל משהו אלא אם המבקש שייך לקבוצה מעודפת כמו קיבוץ או התנחלות נענית בזילזול, באטימות, ובחוסר רצון לפתור בעיות, אפילו אם מדובר באדם ראוי שתרם למדינה, יושבים עליו פקידים שמוצצים את דמו, חלק מהפקידים טוענים שזה תפקידם, חלק פשוט בזים לחלשים.

הבוקר אני קורא איך ביבי מדבר על טרגדיה, ואיך הם אמורים לבדוק, למשה סלימן זה כבר מאוחר, ולעוד אלפים זה מאוחר, יש כאלה שמתאבדים ולא מכניסים את הסיפור לעיתון, כאמור זה סיפור אחד מיני רבים.

מישהו זילזל במחאה, חשב שזה רק עניין למפונקים.