הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לאחרונה פנו אלי בגלל מאבק שאני מנהל להשתתף בתוכנית תחקירים בממלכה השביעית המצולמת, אני כמובן חשבתי והרהרתי, אין לי ניסיון רב עם עיתונאים, ואני חסר אמונה באופן קיצוני במי שחי מהמדיה ובמדיה עצמה, שילוב לא מוצלח של הססנות וחוסר אמונה.
תוך כדי שיחה עם התחקירנית של התוכנית הבנתי שזו מלכודת, היינו זו תהיה אולי תוכנית שתחשוף ליקויים במסגרת המאבק שאני מנהל, אבל היא תסגור עלי את הגולל התעסוקתי, ספק אם אוכל להתפרנס בעקבות התוכנית לפחות לא בעבודה הנוכחית שלי.

אין לי טלויזיה בבית הרבה שנים, למרות ששנים לפני שזרקתי בפועל את הטלויזיה היא הייתה בסלון כרהיט דומם, מין סמל, דומם בהחלט, לאחר שזוגתי אז הצליחה להחריש אותה לחלוטין היא נותרה כרהיט כסמל לממלכה הרחק ממני לא הפעלתי את הטלויזיה שנים עד שהבנתי שזה לא עומד להשתנות והיחס שלי יציב לגמריי וסופי, ואז זרקתי את הטלויזיה, הנחתי אותה ברחוב, והיא נאספה די מהר.

אני לא מאמין בתוכניות ריאליטי, והתחקיר העיתונאי היה למעשה ניסיון אולי לא במוצהר להפוך אותי לסוג של קורבן ריאליטי, אפילו אם בפועל זה לא הוצג כך. הניסיון להציג אדם שמנהל מאבק בגלוי הוא ניסיון שיכול להביא לסוף יכולת התעסוקה של אותו אדם, זה הבליט לי את המצב הרעוע במילא שבו אני שרוי, וגם את המשחקים הכוחניים של הגילוי וההסתרה של המדיה, את הגבול שלא נחצה מפאת החשש הקיים אבל כזה שלא דנים בו שנשאר תמיד מאחור, לאחורנה יש יותר ויותר קורבנות ריאליטי ואנשים מאבדים את חייהם, התביעות נגד ערוצים מסחריים ספק אם יביאו להם מזור בדיעבד. השאלה שעלתה לפחות בראשי: האם הגעתי למצב של כלו כל האופציות, של למות או ..של יאוש טוטאלי שלי מכל אלה שאמורים היו לדעת למנוע מאנשים להגיע לקצה ולמצב בגינו אני מנהל את המאבק, המסע הזה נדמה לי עוד לא הסתיים. אבל בקרב הקטן הנוכחי, הבנתי שגם אלה שרוצים לעזור לי לכאורה, רוצים ממני את ליטרת הבשר שלהם, הם קוראים לזה "תחקיר" אבל זה תחקיר שעומדים בו אנשים שבמילא הם קורבנות, להפוך לנטולי פנים בעצם הגילוי שלהם. ולקרבן אותם בשביל מטרה נעלה כביכול, הרגשתי אמנם לא באופן מלא ובטח שיש בהרגשה הגזמה רבה אבל זה הזכיר לי את הסלידה שלי מראיונות עם קורבן אונס, או קורבנות פיגוע, הרי בחשיפה הם שוב עוברים התעללות נפשית, או לפחות מכה רגשית טראומטית שיכולה לפגוע לפעמים לא פחות מהחויה שעברו בפועל.

בסופו של דבר התקוממתי וטענתי שתחקיר צריך לכלול ראיון לא עם הקורבנות, והמאבק שלי הוא לחלוטין לא אישי, הוא קשור בי וחבריי לעבודה, מדוע קל יותר לראיין את הקורבן, למה לא להפנות את הזרקור למי שפוגע באנשים ובעובדים. כן זה קשה הרי אין מתנדבים לא כל אחד יכול להיות אלדד יניב שפעם פגע באנשים מטעמים אגואיסטים והיום הפך לאלטרואיסט וכל שבוע מתוודה על עיסוקיו בעבר בסיפורים שקשה לדעת מה מידת דיוקם, אבל תחקיר ראוי לו שיגיע בלב הבעיה ובגורם לבעיה האיש שמסובב את הקוביה. תחקיר צולב אנשים, גם את הקורבנות הוא צולב, אז למה הקלות הזו בפניה לקורבנות ולא לאחראיים אמנם זו השיטה והנורמה אבל לא הכרח לשתף פעולה עם הנורמה הזו.

כמו הטלויזיה ששנים ישבה ללא ניע בסלון אצלי, אמרתי את הדברים בגלוי וסרבתי. נראה עוד כמה שנים יעברו עד אם-בכלל שאוכל לצאת מהמצב הזה של נוכח ודומם.