הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

ברבות הזמן כל איש ואישה יכולים לתת לרושם המדכא אותם לצאת חינם לחופש, זה יכול להתרחש אפילו בצבא פולניה.

פליטה אחת הזמינה אותי לפגישה חטופה, לא הסגירה מראה או תמונה, רק מקום מפגש, היא הייתה אוייבת מרה שלי, ומשום שלעיתים הזמן עושה את שלו, או אנחנו נותנים לזמן לעשות את שלו, נפגשנו.

רושם הפגישה היה דל למדי, כמעט מהסוג שדורש התעלמות, הופתעתי למדי ממראה הגברת, הפליטה הייתה דמות דהויה, חיוורת, נוטה לדכאון, זה בלט בעור פניה המכורכם, בגוון עורה הבלתי ברור, ובעינים הקטנות שנעו ללא הפסקה מצד לצד כאילו היא במנוסה וכל רגע עלול ברנש אכזרי מכל להרע לה, הרגשתי הרגשה בלתי ברורה, רחמי לרגע עלו, למרות אזהרתו של סטפן צוייג המשכתי לשוחח איתה ואפילו צחקתי, כזה אני.

בעליה המוזרה ביותר בעירי ירדה אישה יפה, ופנתה אלי, התחלנו לדבר, היא סימנה לי על צווארה, והסבירה לי, הסתכלתי עליה, והיא עלי, אולי היא תמתין מעט בשבילי עד שהעניינים יסתדרו.

Read Full Post »

הוא פחד שמוכר בחוגים שונים ורבים, היא לא ראשונה שנקלעה לקשיים, והבנקים ואו החברה הישראלית מאיימת לזרוק אותה לרחוב.

אם יש בכל זאת משהו שמציק לי בקריאה הנואשת שלה, זו הדרך שהיא מציעה לפתרון, היא קובעת שצריכה לקום וועדה שתבחר כ-30 סופרים וסופרות ותתמוך בהם, אני שואל את עצמי, למה אדם בגילה נניח מתקין דודי שמש שנקלע למצבה העגום, למה אותו כן צריך להשליך לרחוב?

אמנם אני מכיר בחשיבותה התרבותית, אין לי בדל ספק שראוי לתמוך באמנים, אבל האם חברה שתומכת באנשים מיוחסים אינה בעיה, האם לא הגיע הזמן שדירה למגורים תהיה  סוג של תנאי קיום אלמנטרי שלכל אזרח ואזרחית ינתנו מגורי אדם ראויים?

וכשנגיע לזה, איני  מתנגד כי המדינה תחזיק מאגר דירות גם לאמניה החשובים, שאלה בפני עצמה היא עצם ההחלטה שתהיה  כמובן  במחלוקת מי ראוי להיכלל ברשימה.

http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/309/230.html?hp=47&cat=310&loc=27

Read Full Post »

" אתה מוזמן" כך היה כתוב בפתקה הקטנה עם הכתב המעוגל, היפה, הנעים לעין, אולי אפילו מנסה למצוא חן בעיני מי שעתיד לקרוא אותו.

התחלתי ללכת לשם, לא היו לי הרבה אופציות למען האמת, מה כבר נשאר לי לעשות הלילה, שאלתי, והתחלתי לפסוע ברחוב, מכוון את ההליכה כך שתביא אותי באיחור פעוט למטרה.

בדרך האור הכחול שינה את הבניינים, הוא גילה את הצד האפל שלהם, מאחורי כל קיר ארב צל מאיים, האור הכחול הבליט כמה תכונות שמעולם לא חשבתי שיש לבניינים.
באיזשהו שלב, אני כבר לא זוכר היכן ומתי סטיתי מהדרך, נכנסתי לסימטה, שום דבר לא הזמין אותי להיכנס לסימטה הזו, מלבד תחושה עמומה שבעצם גרמה לי ללכת אחרי האור הכחול שצייר את כתלי הבתים מחדש, בונה חיים שלא רק שלא קיימים, אפילו בדמיוני לא ראיתי אותם, אבל חשתי בהם, בקיומם הלא-מוטל בספק.

עוד הספקתי לראות אחת שהולכת גם לאור הכחול בצד הבניינים, מונית עצרה לידה, היא נכנסה, שום דרמה לא התרחשה, אבל הייתי בטוח שעכשיו יקרה משהו, המשכתי ללכת אחרי האור.

Read Full Post »

האם יהיה זה בגדר שפיות לדבר על מלחמה בעת הזו, נראה כי הדבר הזוי, אבל כמובן דווקא כשהדברים מתחילים להסתדר, המתמחים חוזרים לעבודה ולדיון ענייני עם האוצר, והשבוי האולטימטיבי גלעד שליט חוזר לחיק הוריו הממתינים בקהילה או במצפה הילה לשובו מזה כחמש שנים, דווקא עכשיו הזנוחים רוקחים מלחמה שמסתתרת עדיין מעין בלתי צופיה.

השאלה היחידה הרלוונטית אחרי שסיכמנו שתהיה ועדת קבלה בכניסה לצבא, לצרכי מיון-מעמדי כמובן היא מי ירכיב את אנשי הועדה, לחזירים שמורה היכולת הבלעדית להיות חזירים, נדמה איפה שרק המעמד הבינוני יתאים למשימה, לבדוק מי עני באמת ומשפחתו עשוקה דיה בכדי להגן על המולדת.
המצויינים מבין המגינים בחירוף נפש על המולדת מהמעמד הנמוך והמושפל מוצע בזאת כי לאחר תום השירות הצבאי, לאחר שמילאו חובתם לפי החוק ובמיוחד לפי חוקי הקבלה, יוקפצו לאלתר למעמד הבינוני, ואפילו מן הראוי לממן עבורם תואר ראשון באוניברסיטה מכובדת, על עצם השירות יתוגמלו המעומדים בנקודות, במוסד האקדמי שיקלוט אותם לפי חוק.

Read Full Post »

ראיתי בהתחלה במין הבזק מהיר דלת לבנה נפתחת לא במלואה, דלת לימוזינה מבריקה, החלל שנוצר איפשר לרגליי אישה זקנה לפרכס מעט באויר עד שהונחו על הקרקע בחוסר יציבות מובהק ומטריד.

ראיתי איך רגליה מנסות להיאחז בקרקע, זה היה נסיון לתפוס אחיזה ברורה ואז כאילו הסתבר לאישה שהרגליים מחוברים אל אישיותה הקורנת כי האפשרות שרגליה יתבססו במהירות וביציבות על הקרקע אינה משימה כה ברורה מאליה, היא לכן התנדנדה ונאחזה לסירוגין בקרקע ובאויר וידה אוחזת בידית המוכספת בחוזקה, כאילו חטא מיסר אותה ומדגיש שוב את מגבלת גודלה המצומצם למדי, אבל לבסוף היא התעשתה והניחה זוג לאה של רגליים רכוסות בנעליים כבדות על הקרקע, יכולתי לראות אפילו מין אנחה בזוית פניה המפונדרות בכבדות בשעה שרגליה סוף סוף נשקו לקרקע.

היה זה לפנות ערב עת האור הצטמצם לכדי שביב אור כחלחל ואפרורי משהו אולי מין רמז לא ברור היה נוכח בחלל ובתחושה הערטלאית, ברקע שוב העוזר הנוצרי אחז בידה ווידא שהיא הולכת יציבה על הקרקע, היא נשאה עימה עיגולי הילה עם צבעים עליזים שיועדו למלאכים מן הסתם שאמורים להופיע כל רגע, וכן כמה שקיות עם מה שנראה כמו צעצועי מלחמה מרתקים, אילו רק יכולתי לעזוב הכל להצטרף לחגיגת הקרבות הפחזניים הייתי עושה זאת מיד בלא-היסוס.

בכל אופן אך עברו כמה רגעים ונשמעה צעקה קשה או שמא צעקה פולחת תודעה חודרת עצמות ועמקי לב, הבית רגש פתע, השקט בבת-אחת פסק, המולה של קרב והכנות לקרב השתלטה על המסדרונות, נחרות זעם רקעו במדרגות, אנשים מיהרו כל אחד לתפקידו, המולה כזו מזמן לא הייתה חשבתי לרגע לעצמי, מנסה לשמור על שלות נפש ככול שרק ניתן.

הרגע המיוחל סרב להגיע, דווקא משהושלמו כל ההכנות לקרב, הניחו פתע הלוחמים את נשקם והתלחשו, איני בטוח מה היה שם, על מה הם התלחשו בכזו להיטות, עד ששמעתי צעקה של אותה זקנה לוחמנית, היא צעקה בקול רועם " נו-כבר! למה מחכים, נפתלי תזיז את עצמך, הקרב עכשיו מתחיל!"

רק לי לא היה תפקיד אקטיבי בקרב האבוד הזה, אני העד האחרון שנשאר לדווח עליו.

Read Full Post »

רגע, חשבתי שאני כבר נוסע מפה, לאן לא הייתי יכול לשער- לו רק יכולתי לברוח, הייתה הרגשה שאני חייב לצאת מכאן, עכשיו, לא להמתין, שום דבר טוב הרי לא עומד להתרחש כאן, אבל משהו עצר אותי.

אני חושב שהיא הייתה יוצאת דופן במובן הביזארי, התגלמות המוזרות, ציינתי לעצמי שפניה מכוסים איפור כבד, כמעט הייתי יכול לדמיין את עובי השיכבה שכיסתה את פניה, כמו שהכיסוי נמרח בשפכטל של סיידים שמנסים להציע מבט חדש לקיר שכבר נחרץ ונקדח בעשרות חורים מדממים.

הפנים שלה היו מסכה כמעט מושלמת, לעיתים כשהייתה רגועה יכולתי לראות שהיא חרדה מהרגע שהשלווה תופר ואז היא פצחה בצווחות שרק הבליטו את הדרמה מבעד לשכבת האיפור המושלמת שכיסתה בורות אפלים.

לעומתה נזכרתי באימי שבשנותיה האחרונות לא רק שלא איפרה עצמה כמעט לחלוטין, אפילו הייתה לה ארשת נעימה של השלמה, היא הייתה יפה אפילו בזקנתה, ציינתי לעצמי במין סיפוק מוזר.

אבל עוד רגע הכל מתמוטט ואני מתמוגג לי בזכרונות נעימים, היא צווחה בקול רועם אחזה בפניו של הנער הסרבן והעיפה לו סטירה מצלצלת, הוא הביט בה מתריס, אמנם מוגבל היה הנער, מה כבר הוא יכול לעשות, הרי הם ניחנו בכל התמימות שהסגירה את מצבם כל הילדים האלה האילמים, היא כמו גנרל חשבתי לעצמי, מין גנרל אלים שצועד קוממיות מול צבאו האילם, היא חרשה בצעקות עוד נתיב הזוי של צבא מובס שלא יודע מה ילד יום, היא ידעה שכוחה הוא יחסי, היא פחדה מאיבוד השליטה המצופה והצפוי, מהתפרצות פתאומית של שגעון בלתי-נשלט, אם הייתה יכולה ודאי הייתה מאפרת את כל הילדים בעצמה שיהיו פחות בלתי-צפויים, ופחות חלקים, ופחות תמימים, היא שנאה במיוחד את התמימות שלהם, כאשר הבינה שהתמימות שלהם היא מתנה שהיא מעולם לא קיבלה חמתה בערה בה יותר ויותר.

לעיתים לא יכולתי לסבול את צעקותיה ובחרתי לצאת החוצה לנפוש מהרישעות הצווחנית הזו, בצד הצווחות היא הציבה בכל מקום דגל, על הרשע כיסתה לא רק שכבה הגונה של איפור, דגלים נפרשו בכל המסדרון, אחד על גבי השני, עוד ועוד דגלים, מגיני דויד בכל צורה בבד ובניילון בריבוע ובעיגול, תכלת לבן, הכחול והמגן, בכל מקום מעל כל דלת ומעל כל חלון, המון פריטים שנקנו בפרוטות הוכנסו בדוחק מחניק ומעיק, כל מיני מינאטורות מפלסטיק, הרבה חיות חביבות מיוצרות כנראה באיזה בית כלא סיני או מאלזי שיבואן זריז הגניב למולדת, הפטריוטיות הזו נקנתה בעמל רב, הגב שלה היה כבר די שחוח, למען תרגיש יציבה היא נעזרה בהליכון, או במקל הליכה כזה עם בסיס מרובע רגליים, היא הייתה מקרטעת וצווחת על כולם בלי הבדל שוויון מפתיע ודמוקרטי, כולם לא הבינו אותה, היא הייתה השריד כמעט האחרון לצבא פולניה שזה מכבר התמוטט בקול ענות חלושה, כזכור.

היא אולי מחכה שמישהו יציל את הממלכה שלה, אולי דווקא הערבי הנוצרי הנאמן שעוזר לה יהיה החייל הפולני האחרון, כמעט נחרדתי מעצם המחשבה שהצבא הזה עתיד לשרוד עוד תקופה ארוכה משהיה נדמה לי ברגעי התעלות חשובים לי לפחות שנדמה שכבו לעד פתאום.

כמה חרדה יש במקום הזה, אינך יכול שלא להעריך לפעמים את הצבא הזה אולי היו צבאות אחרים בנמצא, אבל החרדה הזו איבדה הכל ושמרה על הכל במקומו, אולי כי לא הייתה ברירה, גם העוזר הנוצרי שמר מכל משמר כמו שומרוני טוב על הצבא הפולני האחרון.

Read Full Post »