הנה אני אומר לעצמי על אותו אחד שמת, בעצם התאבד, הוא מיהר מידי, אבל איך ניתן לומר דבר כזה, בחברה שלנו מותו המיסתורי נעלם אפילו מהתודעה.
אתמול חיפשתי באינטרנט, בשום מקום אין שום דבר, כאילו נשמתו נצררה מהר מידי, ונשלחה מכאן אקספרס בלי לנסות אפילו לתהות מה אירע שם יש סיבות רבות למה האיש נוטל את חייו אולי זה בגלל החובות, והיאוש, והמסקנה המשתקת שטוב לא יגיע בזמן הקרוב.
אבל למה השתיקה, למה מסתירים את מותו, כאילו חוששים שמישהו ישאל שאלות, אולי תתגלה תמונה כואבת, למה הוא מת, מתאבד, זה מעציב.
החברה הזו נוטלת חיי תושביה בקלות נמהרת וממהרת למנוע בדל מידע, מותר לה, יש את הדברים הגדולים, אז הוא מת, כן נו טוב התאבד, אתה אל תלחץ לנו על הטריגר של האשמה הזו תפסיק בבקשה- הם מבקשים; אנחנו לא אשמים, בכלל מה אתה מכניס את מוטיב האשמה, נו כמה זה שקוף, ומיותר, די מספיק, הבה נשמור על קור רוח, הכל בסדר, הרוב לא מתאבדים, זה טוב, מסתדרים איכשהו, אולי זה לא מה שאתה חושב.
ואיך הם יודעים בכלל מה אני חושב.
כנראה הם סומכים עלי.
מסביב תהום ומהומה, הכל מבינים שמשהו רע מתקרב, הכל, בעצם למה שוב להשתמש במילה עם כוונה ערטילאית, הרי איש לא שם אותי לדבר בשם הכל, ובעצם המצב המדרדר הוא פרטי, אל דאגה, אצל הרוב הכל בסדר, חגיגה, נו קר מידי, וזה אפילו גם הולך להשתנות, הרי סופהשבוע הולך להיות אביבי וחמים, נו אז הכל בסדר, יופי.
