הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הימין מת על האשליה שהוא מצליח לשמור על השטחים ולהישאר מדינה יהודית דמוקרטית, חלק מהימין ויתר על הדמוקרטיה, חלק לא אהב את הדמוקרטיה מלכתחילה. חלק פשוט חש שהיום הגדול יהיה בהקרבת בעלי חיים מתים בהר המוריה. הימין השפוי הוא בעצם אגדה אורבנית.

השמאל חי באשליה שהערבים או הפלסטינים יסכימו להיפרד לשלום, יניחו את הנשק, ואיך אמר אבי ההתנחלויות שמעון פרס אחד מהרמאים הכי גדולים שהפוליטיקה בראה – איש רקוב שאני כולי תיקווה שמישהו יעשה את עבודת ההיסטוריון נקי הכפיים בהקשרו,  הוא דיבר על כך שיום יבוא ויהיה מזרח תיכון חדש.

אכן יש מזרח תיכון חדש, של דעאש, של רצח, עוני מחפיר לצד חזירות מובנת, בעצם כל התקוות היו לשווא. ואיש צעיר וצעירה היום חיים במעגל של סיוט שעוד לא ברור להם לרובם.

השמאל טועה, כי עולם המושגים של השמאל הוא רק שלו, אין לו פרטנרים לסגנון חיים ליברלים מתקדמים, פתוחים, נאורים – אלא לאנשים כאלה בעצמם בתוך תוכם. יש חלק בשמאל שהוא גרוע מהימין, שונא אדם בעיקר השמאל הציוני הגזעני חלקו גרבוזי חלקו מהזן שנולד בקיבוצים גזענים חסרי בינה מהסוג החזירי שנולד בעיקר במחזות הנבערות הכפרית – מטומטמי אידיאולוגיה כוזבת שרים על אחווה מתוך המאפליה של וועדות קבלה אפרטהדיות, הם מראש לא ראויים לשום יחס, מבעל הבלוג הזה לפחות.

אז מה נשאר לנו בצבא פולניה, כמעט אגבי לחלוטין, אנחנו שמחים עדיין להיות כאן. לא מעבר לכך, קצת מסתכלים בשמיים הכחולים ובתקווה שהם יישארו כאלה כמה שרק ניתן. אין הרבה תקוות, אולי למעט אושר בדרך האחרונה. מעט.

אם נראה משהו יפה זה ירומם את הלב, יזכיר את העבר הבהיר. לא מעבר לכך.

Read Full Post »

מאיזשהו שלב אמן כל אמן בינוני או טוב מקבל פרסים, מהנדסים לא מקבלים פרסים, אפילו אם הם טובים מאד.

יש באמנות ויזואלית ביאנלות בכמות אינפלציונית, בכל מקום בעולם יש ביאנלה, וכמובן פרסים ומה שנלווה לזה.

איך אמן יכול לנטרל את הכתיבה שלו הציור ומה שלא יהיה מעצם הנטיה שלו שהיא טבעית לקבל פרס, או טפיחה על השכם. מהצופים. הרצון שיאהבו אותו שהוא יהיה אהוב.

מכוון שלא קבלתי פרס מעולם ולא אקבל כבר בגלגול הזה, אז אין לי מושג. אבל באמנות פלסטית יש אוירה של אמנות שהיא לא מיוחדת ואיכותית אבל כזו שנוצרה למען הביאנלה שמשחקת במגרש המשחקים הזה לפי כללים די ברורים. היא לא כמו החלומות שלנו, כשהיינו צעירים ורצינו לעסוק במשהו כי בראש ובראשונה אהבנו את המילה אמנות וכל מה שקשור בה. היא קשורה בתכונה חברתית ואנושית שהיא הרצון שלנו למצוא חן.

אמנות הביאנלה היא אמנות שנוצרת למען המשחק הזה, מין משחק פנימי, אולי לפצח נוסחה כזו שיש בה קורטוב מכל דבר עד שמגיע הקטרזיס . כזה שמונח לפנינו. זוכה ודאי בפרס, אנחנו מזהים את זה כמו מתכון שערב לחך שלנו.

יש כאלה שהם מעבר לזה אתה יודע שלהם הפרסים לא חשובים, הם מצפצפים על הפרס או הפרסים בדרך כלל הם הנידחים, אנשי השוליים הדחויים או אנשים שהגורל מתעתע בהם, ואינם מסוגלים ליצור קשר עם החברה. הם לא יודעים למצוא חן.

גרוסמן מושלם מידי. יש משהו נקי בכתיבה הנהדרת שלו, כאילו היא מכוונת לקבלת הפרס, אין אצלו שום חיבוטים כאלה מחוספסים ואם יש הם כל כך מנוסחים למשעי שאתה מבין באיזשהו שלב שהאמנות היא כבר בגדר נוסחה כזו לפצח את הקורא ואו לרגש אותו – הוא לא כופר בעיקר אין אצלו טירוף הנורמליות היא נוסחה. איני יודע אולי אני צריך לקרוא, לא קורא כמעט ספרות עברית. אני זקוק לטלטלה, למשהו לא נקי בכתיבה, למשהו שיש בו עקבות של תיסכול, אנושיות שבורה, גרוסמן מושלם מידי לטעמי.

אצל מישל וולבק אני נתקל בחוסר השלמות המחוספסת, הוא לא נעים או טוב מידי, הוא לא פלקטי,לצערי הקנונים שלנו הם פלקט. אתה תוך כדי קריאה מבין שאין ממש התחבטות ואו משיכה לרוע, שהוא חלק מאיתנו. השלמות הנעימה הזו מעוררת בי ספק מובנה היא בורגנית מידי, הכל נאמר בצורה נכונה, הכל מאורגן. נחמדות מאולצת.

כשלמדתי בבית ספר לאמנות הייתה סטודנטית שמהר מאוד קלטה את המשחק, נדמה לי שהיא אמרה שאנחנו בזמן די קצר הפכנו לדומים מידי אחד לשני. אפילו הלבוש שלנו אז בתל אביב התחיל להראות דומה. משהו חברתי נטבע בנו די מהר, הרצון לקבל עלינו את עול הדת או השפה או החוקים הלא כתובים של המילייה.

יש את המובהקים את אלה שהכי טוב הפנימו את היותם כוהני אמנות, אימצו שפה, התנהגות וכל המדים שהם עוטים עליהם אין בהם שום דבר שלא נאה לעין, הבורגנות אוהבת התקינות הפוליטית, זו שמביאה לפרסים בינלאומיים.

לאחרונה התבשרנו שבוב דילן גנב ספרותית את ההרצאה שלו שכל מקבל פרס נובל בספרות חייב להגיש, דבר אבסורדי כשלעצמו. סופר חייב להגיש הרצאה? למה. נו טוב.

אני מאד מקווה שהוא עשה את זה בכוונה, גנב בכוונה הרצאה שלא הוא כתב, כדי לרצות את הבורגנים, בדיוק כמו שהם אוהבים.

גרוסמן היה כותב הרצאה מאלפת כזו שהייתה מוציאה מהבורגנים אנחת רווחה עמוקה של שביעות רצון.

הצייר האהוב עלי, היה רוצח, הומו, קראווג'יו. אמן מחונן.אני כמובן לא רע כל כך. לצערי.

Read Full Post »

לפעמים אני נזכר בימים כשהייתי צעיר ומלא אמונה, ואופטימי עד להכעיס. ואז משהו השתבש, כמעט בלי שהרגשתי, משהו התערער, החיים ממשיכים לזרום, טוב יותר או פחות, אבל זה לא כזה כיף כמו פעם.

אצבע אחת שלי עקומה בכף היד, פעם הייתה לי יד מאוד מדויקת, רישום היה יכול להיות ממש כאילו אני נכנס לציור ברוח עדינה וקשובה וללא גרמיות. היד כבר לא עדינה, היא גרומה, יש צלקות, שום דבר לא נעצר. לפעמים באצבע שבה יש לי טריגר פינגר והאצבע כאילו נשלחת באיבחה קדימה אני מרגיש סוג של השתחררות, מה שמוזר שהכאב החד שמפלח את האצבע, ממש לפעמים נחווה כעונג. מין מכה כזו שבעקבותיה ואחרי כאב הדקירה אני חש שוב צלילות מאד מודעת ורגועה.

שנים שייפתי אלומיניום והאצבע חטפה רעד כזה, כל פעם מחדש, לפעמים עמדתי שעות, והאצבע רעדה, עד שהפכה גרומה, אני מסתכל על כף היד היא לא כף יד של זקן, אבל האצבע כזו מעוקמת, לרופא לא אלך, אין לי כוח לניתוח, ולשבועות של התאוששות.

כשאני משייף אלומיניום כיום לפעמים האצבע רועדת שוב, ואז הכאב נעלם, כאילו האצבע התגעגעה לאלומיניום ולרעידות, היא שוב פעם מגיבה לא רצונית, אבל הכאב חלף.

Read Full Post »

אם אכן היה סיבה ומסובב בסכסוך שלנו עם הערבים, אז סיום הכיבוש, רק שלא בטוח היכן הוא מתחיל והיכן נגמר היה מסיים את הבעיות האיזוריות ובכלל העולם היה נפלא.

ברם כנראה המציאות מורכבת יותר, לישראל הקטנה, אין הסבר איך בדיוק הבעיות של מדינות ערב, של האיסלם, קשורות בה ובנאכבה של השמאלנים שעשו פה מעשה מאד מיוחד במינו שיצר קונפליקט כמעט נצחי.

אין כמעט פתרון אחד לסכסוך שנראה כזה סגור ונקי, מוחלט ונעול, סופי, שישים קץ לאיבה בין המדינה הציונית לשכניה.

הכיבוש הוא עניין לא גאוגרפי, כנראה שלא.

אני לא אהיה כאן כאשר ייפתר הסכסוך, אם ייפתר בכלל. ואולי אני טועה, אולי.

אני לא ממש מתרשם מההזדמנות הגדולה שעכשיו עומדת להתרחש בה סעודיה תתן לנו לחיות במרחב הערבי כשכנים לגיטימיים כמובן עם תם הכיבוש.

Read Full Post »

ירושלים בעיקר הכותל והר הבית הם הסכנה הכי מוחשית להמשך קיום המדינה.

מטעמים רבים, ובעיקר בשל קהל הולך וגדל. קהל משיחי הרוצה לראות וגם בצורה אקטיבית את הקמת בית המקדש מחדש. בית מקדש הכולל  גם הקרבת קרבנות או במילים פחות מכובסות הקמת בית מטבחיים על הר הבית. ע"ע נאמני הר הבית.

כמובן שאיני מאמין. למרות שיהדותי חשובה לי.

גם על המאמינים ירושלים המאוחדת, היא סכנה מוחשית. כל עוד היהודי המאמין נאחז בתקווה מטאפורית האמונה שלו כשלעצמה עוברת סוג של עידון, הוא נאחז בתקווה, בתפילה וכו.

מרגע בו ירושלים היא רק שלו, ובית המקדש הוא לא מטאפורה, אלא מציאות ממשית, כל עניין האמונה לא רק הופך לירוד יותר, הוא הולך אחורה ונמשך לאפלה היסטורית  שהיא דילוג  לאחור מעל אלפי שנות היסטוריה ולמידה והפנמה ובקפיצה לחזור אלפי שנים אחורה. כאילו לא הייתה למידה, והיסטוריה.

האסון הגדול ביותר ליהדות הוא החיבור לאבנים למקומות שהפכו להיות הדבר הכי חשוב. הקדושה של המקום הופכת לגדולה וחשובה יותר מקדושת החיים.

Read Full Post »

ראשית פסק הדין נגד שוקן וחבר מרעיו מהעיתונות.

מאתר העין השביעית

תאריך: 14/09/2004

בעניין: מדינת ישראל
המאשימה
נ ג ד
1 . רשת שוקן בע"מ
2 . ורשבסקי יוסף
3 . גילת גיל
4 . "מעריב" הוצאת מודיעין בע"מ
5 . קלינפלד רון
6 . אלכסנדר דורון
7 . ידיעות אחרונות בע"מ
8 . שפירא רונן
הנאשם/ים

נוכחים: ב"כ התביעה: עו"ד יהודה בלבן
נאשמים 1,2,3,7,8 ע"י עו"ד פז מוזר ו- עו"ד שירה בריק
נאשמים 4,5,6 על ידי עו"ד ארדינסט ו- עו"ד יהודית אגטשטין

[…]

3. כתב האישום מייחס לכל הנאשמים עבירה של פרסום מתן שרותי זנות בניגוד לסעיף 205 ג (א) לחוק. נאשמים 1,2,3 מואשמים כי החל מ 26/10/00 ובכל שבוע שלאחריו עד 10/6/01 פרסמו בעיתון העיר פרסומים בדבר מתן שירותי זנות. התביעה טוענת כי מדובר ב "כ 30 אישומים".

נאשמים 4,5, ו – 6 מואשמים כי בכ "250" הזדמנויות בין מאי 1999 ועד 20/7/00 (נאשם 6 עד יוני 2000) פרסמו מידי יום בעיתון מעריב, פרסומים בדבר מתן שרותי זנות. נאשמים 7 ו – 8 הואשמו כי בכ – "500" הזדמנויות בין 1999 ל – 27/1/02 פרסמו מידי יום בעיתון ידיעות אחרונות הכולל את לוח ידיעות אחרונות מודעות בדבר מתן שרותי זנות.

http://www.the7eye.org.il/verdicts/52933

דוגמאות:

מר פישלר צירף לתלונתו את עיתוני העיר מתאריכים 13.9.01, 20.9.01, 11.2.01, 2.11.00 ו- 26.10.00.

ביום 13.9.01 הופיעו מודעות רבות בנוסח דומה לאלה המפורטים להלן:
"ישראלית מדהימה מארחת ברמה"
"מלכה חתיכה מארחת בדירתה"
"קוקסינלית מיוחדת ויפה בדיסקרטיות מוחלטת".

ביום 20.9.01 פורסמו מודעות באותו עיתון בדומה לאלה המפורטים להלן:
"אורנה דוגמנית יפיפייה מארחת"
"צעירה יפיפייה מארחת בדיסקרטיות + סרטים בדירתה"
"מדהימה מארחת בדירת סטודיו"
"ישראלית מדהימה מארחת ברמה"….

הכרעת הדין:

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי לידי מסקנה כי התביעה הוכיחה במידת הוודאות הדרושה במשפט פלילי את העבירות המיוחסות לנאשמים 1, 2, 3, 4, 5, 7, ו- 8 והנני מרשיע אותם בעבירות אלה.

ניתן היום כ"ט באלול, תשס"ד (14 בספטמבר 2004) במעמד הצדדים.

דניאל בארי, שופט

ובכן בעיתון הארץ כותבת לי ירון כי לא מצליחים למצוא את הסרסורים דרך הפירסומים שהיום ממשיכים להתפרסם בכל מיני דרכים.

היא מפרסמת אצל מו"ל שהורשע בעבירה של פרסומים שמעודדים זנות ומלינה על המצב.

לפחות היה טורח מישהו וכותב מראה מקום וגילוי נאות על המו"ל עמוס שוקן שהורשע בעבר בכך שהפיץ מודעות ופרסומות מהסוג הכי בוטה לעידוד זנות.

במקרה שלו אפילו לא ידוע לי לפחות שהוא הביע חרטה כלשהי. ייתכן שכן הביע חרטה אחרי שהורשע.

ובכל מקרה הנה עוברות להן כמה שנים ומעל עיתונו של המו"ל המתחסד יש טרוניה מוצדקת לכאורה על פרסומי זנות ועל כך שלא ניתן להביא להרשעת סרסורים דרכן, גם כשעיתון הארץ פרסם, כמדומני סרסורים למעט מקרים של הלשנה, לא הובאו לדין.

המו"ל הכי נאור בשכונה כמובן מקפיד לצנזר כל דבר הנוגע לעברו בעיתוניו.

http://www.haaretz.co.il/news/education/1.4139891

Read Full Post »

נראה שמלבד וופל ישראלי בצבע עטיפה ירוק, והחברה שמייצרת אותו, לא הרוויח איש. למה דווקא הוופל הזה שימש כפיתיון?

האם השב"ס קיבל תגמולים עבור הפרסומת?

Read Full Post »

בשכונה בא גרתי בהדר בחיפה היה עץ תות מפואר, הייתי ילד, ואת העץ הזה אהבתי. תוך כדי טיפוס על ענפיו הייתי קוטף וזולל את הפרי המתוק והכהה.

העץ היה בחצר בה היה בית כנסת, איני זוכר את הזרם הדתי של מתפלליו. הם אולי היו זן מקומי.

יום אחד בעודי מתפלל על ענפי העץ, תוך שאני זולל תותים, חיכו למטה כמה נערים דתיים, שכנראה מחלון בית הכנסת ראו אותי זולל על העץ. וזו נראתה בעיניהם כפירה לשמה.

אולי ראו בזה מעשה שלא ייעשה, הם תפסו אותי חזק, ואחד מהם סחט לימון לתוך עיני, הצריבה והכאב, הביאו אותי לכדי הלם, פשוט לא יכולתי ללכת, ועד שלא באו הורי לקחת אותי הייתי תקוע שם בירידה ברחוב .

מאז אני חשדן, אני לא מאמין, מתקשה לקבל קול חיצוני. אבל במלחמה בלבנון הראשונה, ראיתי קיבוצניקים, שמאלנים, ועוד כיוצא באלה שמניחים תפילין בהפוגות.

אין לי שום יכולת לומר מה דעתי על הדת אולי אני ספקן מדי להיות מאמין אפילו בנוסח "חילוני", אני יותר שואל, לפעמים מתעניין, חלק בעיני נתעב, יש הרבה דברים שאיני מבין. אבל היה בית כנסת אחר, רפורמי, שאליו אבי לקח אותי בחגים בעיקר, ודי אהבתי לשמוע את התפילה, אפילו יש מנגינה אחת שאני זוכר עד היום.

Read Full Post »