הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

בערוץ 23  היו בשבת סרטי אמנות על קיקי סמית ועוד כמה אמנים ואמניות.

אחד הדברים  מהשיח האמנותי העכשווי המתגלה עתה הוא שהשפה של האמנות היא בעיקרה שפה פרטית , או בשם הבלתי נמנע – "אידיוסנקרטי" , היינו שלכל יוצרת יש שפה שאינה שעונה על כללי תחביר רהוטים פורמליים , הדרך להסביר עוברת דרך משקפיים סובייקטיביים, אולי בהקצנה זו השפה שנוכחת בכל מקום כעת ללא קשר לאמנות, אין תחביר אונברסלי, הסובלנות היא הכלי העיקרי, או אולי היכולת להתחבר לחויה של הזולת ה"אחר"  אינך יכול לצלוח טקסט בעזרת תקדימים , או בעזרת כללי תחביר מוכרים, הניסוח נסיוני ומשתנה, מתוך עצמו, בלי סלחנות לצופה ואו הקורא, שמתבקש לגלות אהדה למה שאינו מוכר ואו מובן, היצוג הוא יצוג פרגמנטי , אין יכולת הפשטה , המילה הפשטה מאד "מסומנת" היא טעונה כבר חשד לכפיה ולדכאנות, בפוליטיקה יש חשד אף לפאשיזם לטנטי, האונברסליות היא טוטלטריות שנשענת על כללים שאינם למען הפרט.

הפרט והפרטי חוגגים, בשחרור סופי מכל מרות, אין אמנם הבנה ובטח שאין אג'נדה למעט אג'נדה אישית , אפילו אם נניח אמנית מסויימת לפי איך שהיא מגדירה את עצמה , היא פמיניסטית ההשתקפות של העבודות לרוב אינה אלא פרטית , ככזו היא עדות על חויה אישית, ולא עדות על אימוץ אידאולגיה והטמעתה פנימה לתוך השפה , הקריאה קשה, למעט החלקים החושניים, היפים, אותו יופי ראשוני שאנו כבני אדם מתמכרים אליו באמפטיה בסיסית , אנחנו נאחזים בחלק הזה , כי הוא החלק היחידי הדובר והמספר לנו סיפור.

הפיגורטיבי אינו מנומק אלא בהיותו מסומן פנימי , הוא המתואר כחלק מהחויה הריבונית, וההיתר להשמיע אותה , האמנות היא גחמה, והפוליטיקה אף יותר מהאמנות היא גחמה .

כמעט כל הפוליטיקה נראית רצף של גחמות של נשים וברנשים, גינת רצה לעשות תחקיר צרכני אבל גינת הוא גחמה פרטית, אולמרט רוצה לעשות פוליטיקה, אבל כל מה שהפוליטיקה שלו מיצגת אינה אלא גחמה , אישית , שום דבר אינו מעבר לספין הגחמני הנהנתני , אין כמעט שום יכולת להעביר מסר שלא ייתאמת כיצוג של גחמה במקרה הטוב יחסית תהא זו גחמה של קבוצת אנשים , אבל המנהיג הוא גחמה שיכולה להיות מיוצגת ללא בושה ככזו , בלי התנצלות.