הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

היא הסתובבה עם אותיות צהובות, גזרה אות אות, הניחה אותם על מפה שחורה שנפרשה מעל שולחן גס, והיא ציינה בהדגשה שהמילים ביחד הן שש מילים, כמניין הנשמדים והסמליות הדריכה אותה כאילו בהצטנעות מודגשת, ואז היא הדביקה תמונה עגמומית בשחור לבן ואין לי ספק שהתמונה היא עגמומית לא רק בגלל הצל המתארך אלא גם בזכות השחור או הלבן, מעליה היא רקמה את המילה "JUDE"  כמובן בתוך מגן דויד צהבהב ועוד מגן דויד נתלה באלכסון מתחתיו כמו מענה טאטולוגי,  קישוט עם טעם אסתטי מוקפד עד מאד, ואז היא הניחה מעליו דגל מקופל, כחול לבן, גם אותו ברישול אופייני, ואז היא התרחקה. כדי לתהות על מעשי ידיה מן הסתם או על מנת שהיא תוכל להצחיק עצמה בחיוך קטנטן נוסף אחד מהחיוכים שאיש לא הבין ולא טרח להתעניין מניחים היו כולם שמוטב לא להתעניין מה פשר החיוכים הללו.

העוזרת חלפה לידה ועיקמה את פרצופה; כנראה היא נחשפה שוב למופע שלה המחויך, אולי בעקבות האזהרה, איש עם שיער לבן, רזה, עמד והדגיש בפניה את חשיבות היום, היא טענה שזה חשוב אבל הכל מתחיל מחר, או בערב, הוא לא התרצה, והם שניהם עמדו שם מעל למילה ולמפה השחורה.

" לא נשכח"

בטח שלא, היום אנחנו זוכרים הכל, כדאי לנו לזכור, דווקא אבי היה טוען שהדבר הכי טוב בגילו זו השיכחה, וכנראה הוא טעה, אני זוכר אותו ואת מה שאמר על השיכחה.