זה נושא מסוכן לכתוב עליו, צריך להלך בזהירות.
בבית ספר שבו למדתי אמנות בזמנו בתל אביב, היה מורה שאהב תלמידות לאמנות, סטודנטיות צעירות, הוא היה אמן בינוני ומטה, נראה כפליט שנות הששים, והיה הכי קלישאתי כמו שרק אפשר לצפות ממורה לאמנות. במובן הכי הכי נבוב.
בזתי לו, ולא נעלם מעיני שהסיבה העיקרית להיותו מורה, הן סטודנטיות שלדעתי ולמיטב זיכרוני היו יפות מראה. הוא עגב עליהם תוך כדי לימוד, לפעמים זה היה מביך.
בשנים האחרונות אנחנו שומעים על מורות שמקיימות יחסי מין עם תלמידים, זה לא נחשב לחמור באותה מידה כמו מצב דומה כשהמורה הוא גבר. למה?
נבוקוב כתב את לוליטה, יצירת מופת, המשיכה המינית בין מבוגר לצעירה ממנו שהיא פרי אסור, ונחשבת לחטא נורמטיבי ולא רק, היא דבר שחי ומלווה את כל מקצוע ההוראה. לא רק בתחומי האמנות.
בתחנת גלי צה"ל משמש שדר בכיר, גם כיום, לאחר שחיילת סיפרה שהיא שכבה איתו – כאשר שירתה בתחנה אולי היא שיקרה אולי לא, הוא לא עבריין לפי החוק, אבל ניתן לפחות ליחס לו ניצול יחסי מרות.
כמובן איש לא מתעסק בו, אם היה ימני ולא שמאל בורגני, הוא היה נאלץ לפרוש. לפחות.
כשהיינו בני שש עשרה סיפרה לי חברתי דאז, כי היא הייתה מאוהבת במורה שלה לציור, הייתי כל כך תמים אז שלא ידעתי לחבר אחד ועוד אחת. פגשתי בצייר לפני כמה חודשים הוא כבר מבוגר ונראה כל כך מכובד.
ציפר בזמנו דיבר על זה, על כך שאמנים נוטים לשכוח שהנורמות הבסיסיות שרירות גם כשזה נוגע בהם, שנים היה פדופיל בשם דן בן אמוץ שעשה מה שעשה כמעט בגלוי. חבריו היו שמנה וסלתה של חיי הרוח בארץ הצבי, איש מהם לא עסק בזה, למרות שידעו.
החוקים השתנו, היום זה אסור, ייתכן שזה נכון, וייתכן שאסור לגרום לאיש עדיין צעיר להתאבד. הוא לא חי בעולם שמנוגד לנורמות שהיו קיימות בו מאז ומעולם – גם רבנים חוטאים בזה, גם באקדמיה מרצים לא טומנים ידם בצלחת. אבוי ואבוי, החוקים השתנו. זה כבר עלה בחיי אדם. אולי הוא היה חף מפשע, הוא גם הודיע שהוא הולך להתאבד. מה נשאר לו אחר תכנית בפריים טיים.
יש פוליטיקה בתוך הדבר הזה. לא ברור איך אנשים עושים מה שעושים ולהם מובטח ששום עיתונאי לא ידווח. גם כאשר החוקים השתנו, יש כאלה שלא מפסיקים כי להם מותר, לכאורה.
בכתבה המדוברת מייחסים את התופעה לבתי ספר לאמנות, זו שטות מוחלטת וספק אם היא נכונה, אין תחום בו בעל מרות לא מנצל לרעה את כוחו, אפילו לשופטים זה קורה, למלכים. למורים למתמטיקה בכל תחום יש פריקת עול, כאשר זה אפשרי, כי אנחנו בני אנוש עם חולשות.
רק עיתונאים לא חוטאים, כמובן. הרגשה די זיפתית, ויותר מכך, ייתכן שאנחנו חוזרים לתקופה הויקטוריאנית, אולי זה נחוץ להבהרת הגבולות.
חופש מיני נשמע היום כמו איזה ביטוי חסר טעם ומנוגד לטבע האנושי. כנראה רק עיתונאים לא חוטאים כי הכתבה לא רק מתארת אירוע היא גם שופטת ומחליטה שבעולם האמנות זה נפוץ יותר.
ותוספת..
האמן מת, הוא תלה עצמו כתוצאה מהכתבה, לעולם לא נדע את האמת, העיתונאית יודעת שהיא חלק מקמפיין עולמי, זה בסדר, מורים לא צריכים לנהל רומנים עם תלמידות (גם מורות לא עם תלמידים) חוץ מזה ע"ע נשיא צרפת שנשוי למורה שלו. העולם מורכב ולא שחור ולבן כמו שעיתונאים רוצים לצייר.
משהו חייב להשתנות בקמפיין הזה לחינוך הגברברים המיושנים, עם כל הכבוד לפמיניזם ולהצדקת המאבק בהטרדות או בפגיעה מינית, לינץ תקשורתי זה גזר דין, בסופו של דבר הוא מעשה מכוער ואלים.
איני מקנא בעיתונאית היא בטח במגננה ולא צריך להאשים אותה, היא לא יצרה את הגל הזה. היא חלק מטרנד, ככה זה כבר רץ, הכי קל לתת בראש מהעמדה הזו שאת/ה עם מיקרופון ומחליט מי אשם ומי לא.
רק שאולי מישהו ימצא את דרך, לא להרוג אנשים, גם אם אדם אשם או חשוד כבד, אין זכות לתקשורת להוציא אותו להורג. יש בתי משפט, ומערכת משפט. הברבריות של ההתנהלות והלינץ התקשורתי הפכו למכונה משומנת. משומנת מידי.
זה לא רק בענייני מין והטרדות העיתונות הפכה למכונת הרג, היא גוזרת דין, יש עיתונאים שמתמחים בפסקי דין חורצי גורל. הם ברוב המקרים טועים, אז מה, להם מותר. השאלה עד כמה מותר.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
