הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הוא כותב רהוט, מהוקצע, אין בו טיפה של שניות, הכל מאורגן למשעי. וחסר משהו שנוכח אצל סופרים דגולים, הם מצפצפים על הבורגנות שקוראת אותם לא באופן גס, אבל הם לא סרים לגחמותיה,  הם מרשים לעצמם להיות רעים, במובן הטוב של המילה.

גרוסמן מותיר רושם שהוא מבקש שנעריך את היותו איש מוסר ואיש נעים הליכות, הוא מייגע בצדקנות הנעימה שלו. זה מותיר בי כקורא הרגשת קבס חמצמצה, אמנם קלילה. אני זקוק לאיזה טלטול, ולמשהו שיסמן לי שהחיים אינם כפי שמספרים בתנועת נוער, אצל גרוסמן החיים של הצופים או השומר הצעיר נמשכים הלאה במעלה גיל חמישים. הוא ועוז אגב דומים בעניין הזה. קל לחבב אותו הרי הוא בעל מלאכה מצוין, הוא סופר טוב.  הוא מאמין שיש מובן למילה טוב ואו לרע – קל לזהות שהוא אוהד נאמן לאנשים הטובים שעליהם גדל, לא בטוח שיש לו יכולת להידרש לזה ולהבין שזה לא מובן מאליו. שהרוע יותר חשוב לפעמים, אבל זה דיון ארוך ומייגע כשלעצמו.

אצל גרוסמן אין יצרים אפלים, הוא כזה מאמי, יצר האדם נאמר כבר רע מנעוריו, אבל לא אצל גרוסמן, הוא דורש שנהיה בחורים טובים כאילו המדריך מהצופים מדבר מגרונו.