ספטמבר 13, 2007
מרק עוף
Filed under: ליריות, ויזואל — timefrom @ 2:24 pm Edit This
כשאימי נפטרה זה היה בחג פסח ,כבר לפני החג היא הראתה סימני חולשה הפסיקה לקחת תרופות , לא ניתן היה לעצור את ההתדרדרות היא מאסה בחיים האלה שהפכו לסבל בשבילה. בחג היא בישלה כרגיל לכולנו אני אמנם עזרתי לה אבל על מנת שנוכל כרגיל לאכול מרק עוף מסורתי, כמו שהיא תמיד הכינה בחג , עזרתי לה בקטעים הקשים של קילוף והכנת הירקות , שטיפה והכנה , היא רק פיקחה על העשייה, הוסיפה וגרעה כפי שהיא ידעה.אכלנו את המרק בחג, מאוחר יותר היא נפלה, שמענו את החבטה כשהיינו סביב השולחן , לקחנו אותה לחדרי והנחנו אותה על המיטה, היא ביקשה שלא נזמין אמבולנס אבל המצב היה רע , לא היה לה אפילו כוח לבקש כי נאפשר לה למות בבית .שכנעתי אותה שאני אקרא לרופא, והרופא יוכל לתת לנו התרשמות שלו , כך עשינו הזמנו רופא והרופא בדק אותה וקבע שעליה להגיע לבית חולים זה היה קשה לה , היא הבינה כנראה שזה הסוף וביקשה שלא נאשפז אותה, אני חושב שטעות עשיתי שהבאתי אותה לבית חולים, זה הרגע בו אני מעדיף את עצמי חי לצד אם חיה ולא מסוגל לראות אותה לא כאם אלא כאישה שמבקשת להיפרד מהעולם שחייה כבר אינם חיים.הקטע האגואיסטי הזה מטריד אותי כי האהבה אינה פותרת אותנו מהקטע בו כאוהבים דווקא עלינו לשקול את השקול שלה , לא שלנו, לא מה שנוח לי, ולכל בן דרושה אם חיה, לכל בת גם, זה היה בלתי פתור לי, גם כשאבי שנים לפני חלה ומת שקלנו רע , הסתרנו ממנו את האמת , לא התייעצנו בו, לא אפשרנו לו להיות זה המחליט על גורלו, כי לא באמת חשבנו עליו, אלא היינו בתוך המעגל שלנו , המשפחתי.בזה כשלתי , לא היה לי את הכוח לתת לה את הרגשת האינטימיות האחרונה,הגענו לבית חולים וכרגיל אני נשארתי איתה בחדר מיון, תמיד אני, אחי חזרו לשבת סביב השולחן , איני מבין איך הם המשיכו לאכול כאילו דבר לא קרה.אימי שכבה במיטה בקצה, אני הייתי לידה והייתי מותש פיזית הרגשתי שאני הולך ונרדם החולצה שלי הייתה מלוכלכת וחשבתי שלא יקרה דבר אם אלך לביתי לכמה שעות לישון, זו הייתה טעות, לעולם אסור להשאיר אדם לבד בבית חולים , אסור לבטוח בבתי חולים , לא בגלל שאינם רוצים לטפל במסירות , בגלל שהם נמצאים במערכת שחוקה, וגם הם מצויים במתח ובעיקר בשעות תורנויות ארוכות ללא שינה והם לא בדיוק נכונים לכל דבר בשיא הבהירות והמוכנות, לצערי.בכל אופן אמרתי לאימי שאני הולך להחליף חולצה ואחזור לאחר כמה שעות , היא לא רצתה להיפרד, אבל הייתי עייף מאד , בקשתי מהאחות כי יודיעו לי אם משהו יקרה, אחי שבא לאסוף אותי לא טרח אפילו להציע את עצמו במקומי .הגעתי הביתה אחי ישבו סביב השולחן , התקלחתי, ונכנסתי למיטה לישון, לא עברו כמה דקות וקבלתי הודעה מבית חולים להגיע דחוף , כשהגעתי ניסו לייצב את מצבה היא הועברה למחלקה פנימית לאחר שעברה ניסיונות כחייה, לא לטיפול נמרץ דבר שהיה חשוד בעיני , אבל היא הייתה סתם ניצולת שואה זקנה , אין לה שום פרוטקציה , וגם האמת היא לא רצתה את החיים שהיו לה.המצב היה קשה הרופאים הבכירים היו בחג בבית נשארו רק המתמחים, היה מתחמה שאין לו מושג לצערי, הכניסו לה טובוס לגרון ללא הרדמה, היא הייתה ללא הכרה וכאשר היא התעוררה היא החלה להשתולל הרופא קרא לי וביקש שהרגיע אותה , אימי הביטה בי במבט מקפיא,מנסה להבין איפה אני למה אני לא מגן עליה מהרופאים , מאוחר יותר בלילה היא תלשה בכוח את הצינור מגרונה ,הצינור שחיבר אותה למכונת ההנשמה ושקעה בתרדמת.הרופאים בישרו לנו כי מצבה לא טוב, הבנתי אז שאימי נפרדת מהחיים,שהיא יותר לא תהיה לצידי , הדבר היחידי שהרגשתי שהוא ללא תנאי, עומד היה למות.
בלילה כשחזרתי הביתה היו עדיין במקרר שאריות ממרק העוף , אני זוכר שחשבתי שזו הפעם האחרונה שאזכה לטעום את מרק העוף של אימי , לאחר שבוע היא נפטרה, למרות שטפלתי בה לא היה לי מזל להיפרד ממנה, המוות כרגיל היתל בי ובה , לא התכוננתי למוות שלה אף שזה היה ברור שמדובר בעניין של זמן , לא היה בי את הכוח להיות איתה אמיץ , לתת לה למות בבית במיטה שלה , בדיעבד אני יודע שזה היה בלתי אפשרי כי אחיי והמשפחות היו שם ותמיד הם היו מסוגלים להתעלם מהדבר הברור מאליו בנוחות כפי שרוב בני האדם עוצמים עיניים ברגעים נחוצים שדורשים תגובה אחרת, סידורי המיטה נקבעו מראש, לא היה מקום לאישה גוססת בסיטואציה החגיגית , מאז אני לא חי במעגלי משפחה, איני בוטח במשפחה, באנשים שיהיו בעלי עוצמה ואומץ לתת לאדם להיות נאמן לעצמו, החג הזה בשלתי לי מרק עוף כמו שלמדתי ממנה.
Read Full Post »
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
