הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

Read Full Post »

Read Full Post »

 אחרי ארבעים קשה קשה למצוא מישהי שתהלום את גחמותיך שצברת בדמי עמל ברוב שנים ,

 כמעט בלי שהרגשת הפכת להיות נודניק, ללא מעצורים ובלי עכבות , נסער בגלל דבר מה ולא יודע את נפשך מהדבר הבסיסי ביותר והכואב ביותר. 

אחרי ארבעים כבר לא נושאים אלייך עיניים שתממש את ההבטחה שהבטחת בצעירותך , הרי נתנו לך מספיק זמן, ומה השארת אחריך איזו נחלה בנית מה הבאת לעולם מלבד מבטים  עגמומיים.  קשה לפענח את זו שאתה רוצה במחיצתה ללכת כמו תינוק שזה רק נולד , ולעשות אותה חלקה מתשוקה .

 וכל זה דחוס אויר מהביל המבע מלא התשוקה , אך  ככול שקרבים, הוא, אותו מבט נבלע באפלה,

רוצה להגיח ולא יכול מבוהל מעצם הדברים נכלם בוש , כבר לא נשאר הרבה זמן , עכשיו או לעולם  , אבל הימים נשרכים כמו הבל תלוש ודהוי. וכל מיני גורמים חיצוניים בהולים מפריעים את המנוחה , אמנם לא עבדתי קשה אבל אני חש עייף יותר מתמיד.

Read Full Post »

הטקסט בדרך כלל , לא קביל, אינו תואם את הויזואליה, לעיתים בצרימה , אפילו בגרימת עוול לעבודות אותן כביכול הוא אמור לקדם.

אז מה הבעיה?

הבעיה היא המעמד הרעוע של האמן מחד, ומאידך האגו של האוצר, שמנצל את ההזדמנות שנקרתה לו להפוך את היוצרות, ולהיות הדבר העיקרי.

אם קראתי טקסט מאיר עיניים , צנוע, החותר לקדם את העבודות ולהאיר את האמן, אזיי אהיה מופתע, משום מה דווקא כאילו במקום הזה של המקצוענות יש זילזול כזה גס באמנים ובאמנות.

מה יכול לבטא זילזול גס יותר מטקסט שבא לקדם ולהסביר אמן ואמנותו והופך להיות הסבר לבעיותיו מצוקותיו של האוצר ללא קשר לאמן ואמנותו.

Read Full Post »

כי לפי מחקרים הציונות לא הייתה סולידרית כלפי אזרחיה.

לא ממש כמו שחשבנו…

מאמר בווינט  של הפרופסור יונה :

כבר אי אפשר למצוא אנשי ציבור ורוח רבים שמבכים תמורות ערכיות ותרבותיות אלו, משום שהם רואים בהן חלק בלתי נפרד ממגמות חובקות עולם. אך גם אלה שכן מביטים בעין ביקורתית נוטים ללהג על אובדן הערכים שמכלה בנו כל חלקה טובה, ולתת דרור לגעגועיהם לישראל הישנה והטובה שהתאפיינה, כך הם אומרים, בנוער חדור ערכים ומחויבות עמוקה לשינוי פני החברה. בפרצי נוסטלגיה אלה יש יותר פנטזיה מאשר היסטוריה, יותר עיוות של העבר מאשר תיאור מדויק שלו.

ערך הסולידריות החברתית מעולם לא זכה למעמד עצמאי באידיאולוגיה הציונית. הוא תמיד היה כפוף למטרותיה המרכזיות: כיבוש הארץ וכיבוש העבודה. טענה זו עוברת כחוט השני בספריהם של איש מדעי המדינה זאב שטרנהל, שחקר את תולדות תנועת העבודה, ושל הסוציולוג הפוליטי לב גרינברג, שחקר באופן ספציפי יותר את תולדות ההסתדרות. שניהם הראו שמאז ומתמיד רתמה תנועת העבודה את הערך של סולידריות חברתית להיגיון הלאומי, ונטשה ערך זה כלאחר יד בכל עת שלא עלה בקנה אחד עם ההיגיון הלאומי.

קו פרשת המים ביחסי הגומלין בין שני ערכים אלה היה מלחמת ששת הימים והשלכותיה, ובמיוחד מפעל ההתיישבות בשטחים הכבושים. מצד אחד של המתרס ניצבו הפלגים המשיחיים של הציונות הדתית, שכל מעייניהם היה נתונים למפעל כיבוש הארץ. מפעל זה ממשיך לשקף, בזעיר אנפין, את הקשר הגורדי בין האידיאולוגיה הלאומית לערך הסולידריות החברתית. כפי ששלמה סבירסקי ממרכז אדוה מראה, המחנה הלאומי-ההתיישבותי, זה שהמדינה רוצה ביקרו, זוכה לסבסוד נדיב של שירותי הרווחה, דבר שמבטיח לחבריו רמת חיים גבוהה יותר מרמת החיים הממוצעת בישראל.

הקישור למאמר:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3455875,00.html

Read Full Post »

אמנות אינה נשק יטענו הטוענים, האמנות בעיקר היא לשעשועי הבורגנות הגבוהה, שירי משוררים נצרכים ע"י הבורגנים עבודות אמנות "מזעזעות" נצרכות ע"י הבורגנות הכבדה בכסף. אפילו בעיות לוגיסטיות לא מונעות מהבורגנות לאמץ לחיקה את האמנות ה"מזעזעת" ביותר.  אחת המטלות שנטלה על עצמה האמנות המודרנית המושגית / מינימליסטית  היא חינוך מחד, ומאידך לעקור את שליטת הבורגנות בשדה האמנותי , ההנחה הייתה שרעיון לא יהא אטרקטיבי לסלונים הבורגנים, אם אין מה לתלות על הכותל , בשביל מה לקנות אמנות שאין לה תפקיד אילסטרטיבי?מה היה חלומו הגדול של ואן גווך?  ליצר אמנות נגישה לפשוטי העם, המטרה הייתה לנהל שפה אמנותית שתדבר בגובה העיניים , בקווים פשוטים, גסים, תאדיר את האיש העמל בשדה , את הסבל הקיומי של פשוטי העם.אבל גם את ואן גווך הבורגנות חיבקה , אף שמטרתו הייתה לנהל התחשבנות איתה דרך ציוריו – כי אותם פשוטי עם שצייר ואן גווך הם קורבנות אותה בורגנות, הם נגעו בו בכספם אמנם לאחר מותו, הוא הפך לסחורה חמה , ציוריו נמכרו בעשרות מיליונים, לעג לרש, שום דבר מרעיונותיו לא שרד, לא רצונו להיות מטיף, להיות פה לאנשים קשי יום. רק ציוריו שנמכרו במיליונים לאחר מותו אפילו הוא לא נגאל מיסוריו .   שוב זלזלו בבורגנות , שוב לא הבינו שהבורגנות זקוקה לצעצוע הזה יותר מאשר המוקשים שהערימו האמנים בפניה , כל יריקה אמנותית אנטי-בורגנית נקלטה בחיבה יתרה ע"י הבורגנים.  האמנות שהרימה את הנמוך וביטלה את היררכיה של גבוה/נמוך , נשגב/ארצי מצאה איפה שגם ערימות חרא גם ציורי חרא גם עבודות פיסול שעסקו בהפרשות , מכונות שיצרו קאקי , נרכשו בהתלהבות ע"י הבורגנות.הבורגנות אהבה במיוחד את אלו שבעטו בישבנה הרופס , הנהנתני.  הבורגנות לעגה לאמנים , באמרה תאנסו אותי, תדפקו לי בומבה לראש תתייחסו אלי כנקלה וכירוד מכולם  וכל זה לא ישנה דבר, הפרובוקציה הייתה כלי חשוב, עד שנהפכה לכלי שיווקי לכל דבר.כל פרסומאי יודע שלפרובוקציה יש תפקיד במכירה, בבסטה של האמנויות הפנימו שכל השלכת הזבל הנון שלאנטית האנרכיסטית משאירה את הבורגני אדיש, הבורגני בזמנו הפרטי אינו פחות פרוורטי מהאמנות  ה- רדקלית ביותר, הבורגני הפרוורטי יכול היה סוף סוף לחייך , האמנות הפכה בצעד של ייאוש לפורובוקציה , כל האיסורים נראו  משעשעים , חומר לגטימי לשעשועי הבורגנות , דבר לא יכול היה לבשר על המוות של הקונספטואלי יותר מהאובייקט שהוא הפך להיות בידי הבורגנות, הקונספט הפך לכלי בורגני, האמן הפך לזניח, קמו אוצרים, "הוגים" שלרובם אין עין אמנותית , או ידע באמנות ויזואלית , אבל לעומת זאת כולם היו סוחרי "רעיונות" , המילה הפכה לסוג של נשק , אבל חשיבותה נמוגה כשלעצמה, כי הסחורה הזו נקובה במחיר  מפולפל הייתה נגישה לבורגנות נהנתנית כמעט בלעדית.והנציחה את המעמד הגבוה אותו רצתה הבורגנות לעצמה , בביטחון יחסי, בלי שום מחיר אישי, ההפך, הפטרונות הבורגנות ממשיכה לקבוע את הטון , ואין לשום מהפיכה יכולת לקעקע את הבורגנות הכבדה. היחידים שהביעו סלידה או נהגו לשאול את השאלה הבנאלית "זו אמנות"? היו השמרנים, כוהני הדת ועוד סרבנים חברתיים חסרי חשיבות. חוגי ימין היו נטפלים לאמנות "מזעזעת" והפכו כשלעצמם לכלי במשחק- במחזה הזה תמיד צריכה להיות מקהלת שוטים ברקע שתשאל את השאלה – " זו אמנות"? ותביע שאט נפש בקולניות , מה מקדם מכירות יותר מזעזוע קדוש כל כך? המשחק היה להפוך את הפרובוקציה לאמירה בפני עצמה, האפקט בפני תמימים היה לגרום בסופו של דבר לזיכוך רוחני, כל דבר נחשב ללגיטימי, אפילו שימוש בגופות והרג של חיות , אמנים ציורו בדם, כאילו לייצר אילוסטרציה מצמיתה לביטוי "מדם ליבי" אכן הלב יצר דם, והדם הותז בפאסטו גדוש על הקנבס , לעיתים נדמה היה שהצעד הבא זו המלחמה, ההרג עצמו, מדוע לא, כי אם נלך עם הרעיון עד הסוף מטרת האמנות להשתלט על העולם .כן כן.בהתחלה היו מחשבות יותר צנועות , דובר על האמנות המושגית כתחליף לפילוסופיה המערבית שסבלה מעצירות דרמטית,הבעיה הפיסכו-פיזית כילתה את טובי המוחות, אז גם נכתבו משפטים על קנבס, אפילו הבורגנות פיהקה בשעמום מביך , האמנים הפנימו שאמנות  אינה בדיוק תחליף לפילוסופיה, אבל הרעיון של השימוש בכל מושג בלי כבלים הופנם , אפשר היה לספור את הדקות והרגעים המועטים עד הופעת הגופה כאובייקט אמנותי.האסלה של דושאן או הזרע שלו שנשמר בקפסולה נראו ילדותיים למדי, מול עגל בפורמלין, מה כבר יוכל לזעזע , איזו דרמה תוכל לסחוט מהבורגנות קריאות התפעלות?האתגר הגדול של האמנות הוא להכות את הבורגני , מימי מדיצ'י ועד ימנו סובלת האמנות מהפטרונות של הבורגני, הבורגני מחייך לעומת האמן, טוען נגדו שהוא ברוב חסדו מפיק את המרגליות, האמן רק מבצע את ה"רעיונות" של מי שמנהלים אותו ודואגים  לממש כל גחמה שלו  , ואילו האמן גם זה שרוצה להיות פה ל"עם" לאותו קהל נעדר , שאין לו יכולת להיות מיוצג  , האמן שאמנותו היא כלי חברתי , אותו אמן מודיע ניגף , המזימה הבורגנית מצליחה, המילכוד הזה בו האמן זקוק לבורגנות אבל הבורגנות היא האוייב הכי גדול לביטוי האמנותי, נשארה כסוגיה בלתי-פתירה, האם מישהו מכיר אתגר יותר מרתק מזה?חלום האמן להפוך את האמנות לחברתית הפך לסיוט , הבורגנות מעכבת בוררת ומביסה את החולמים הגדולים של האמנות , רק אמנות שמבינה את תפקידה החברתי יכולה לפחות לכאורה לערער את הבורגנות , אבל פרח אמנות כיום הדבר הראשון שעולה בדמיונו אינו התפקיד של האמנות ככלי חברתי , אלא מעמדו כאמן בחברה,  או  מה שהבורגנות מעריכה , היינו הגחמה הבורגנית היא העיקר.  

Read Full Post »