התופעה מוכרת , אמן ישראלי מעתיק או לעיתים משעתק ממש עבודה של אמן אמריקאי או אירופאי , עבודה שכבר קנתה לה מקום באמנות , שיש לה "זיהוי" אסתטי , והדבר נעשה ללא בושה ותוך-כדי יכולת די מרשימה של הסבהר מילולי לעיתים מפליג בחוכמתו של מעשה הפלגיאט.
אני לא מכיר תופעה כזו בחו"ל למעט היחסים האלה הקוביסטים שהיו בימי הקוביה אז בראשית המאה הקודמת בין בארק לפיקסו , שיצירה רדפה יצירה ונדמה היה שבארק הוא פיקסו ופיקסו הוא בארק וההפך.
אבל הסגנון הקוביסטי במילא התנגד ל"אישי" לנרטיבי, דרש התיחסות "אנליטית" ניתוח שכלתני היווה תשקיף של יכולת להטמעה של השפה הויזואלית החדשה, זו הייתה הדרישה , מאליו ברור שלא ניתן היה לאתר מי הוא מי , ולכן נוצרה התופעה, עובדה שהיא כמעט חד פעמית , למונדריאן לא היה מונדריאן ב' , לא חזרה על עצמה התופעה הזו הדו-ראשית של פיקסו-בראק.
עד שהגיחה לעולם מדינת היהודים, חלק מהמהות של הישראליות היא להעתיק ללא בושה פורמט שכבר קנה לו מקום בחו"ל ולתרגמו ל"ישראלית" אין מדובר רק בתופעה פלסטית, יש בקולנוע ובטלויזיה תוכניות ופורמטים שתורגמו ללא הבדל כמעט למעט השפה העברית , המילה עברית גם היא כבר לא עבריה כל כך בשפה השתרשו ביטויים לועזיים, שמות מוצרים בדרך כלל נטולי כל זיקה לעברית, העברית היא הצעה , אולי זמנית, אולי הדרך הנכונה ליצג ישראליות היא בשפתו של קליזמר שבזמנו כתב באנגלית מילים בעברית , ההטמעה הויזואלית היא כבר חלק מהפומו שמסבירה את התופעה בלי התנצלות, זו חלק מהדרישה ליצירת שפה בנלאומית .
אבל אף שנטיה כזו אינה רק ישראלית נדמה שאין מקום חסר בושה בחגגיות האימוץ של שפה ויזואלית שנוצרה אי-שם והטמעתה כ"ישראלית" היה זה רפי לביא שנהג כך, והוא מוצג כאחד מהישראלים ה"אורגינלים" וה"מקוריים" ביותר , הוא חי רק מהמגזינים כמעט והוא לא יצא את גבולות המדינה.
הוא ניסח את הכללים להעתקה גנבה נמצאו אז בתקופה המודרנית מילים ותהליכים כמו "קיצורי דרך" , ההסבר היה בהשאלה מאמריקה הגדולה שבמאתיים שנותיה רוב הזמן חיקתה את אירופה כי "מקוריות" היא לא דרישה פשטנית אין טאבולה ראסה אין גלגל שנוצר יש מאין חייב להתרחש תהליך עמוק תרבותי שרק בסופו נוצרת "שפה" כשלעצמה שהיא דבר בפני עצמו, אין זה כה ברור מאליו, איני יודע אם תופעה כמו פה בישראל מתקיימת באיזשהי מדינה בעולם, אולי ביפן ובאסיה ואו במזרח בכלל שם יש נטיה לחקות מוצר מערבי אבל רק חיצונית בלי להבין את "מהותו" הרי השיקוף החיצוני הוא רק חלק מהאמירה התרבותית לעיתים יש חיקוי חיצוני שנראה "אותו דבר" אבל שונה במהותו מהמוצר המקורי, יש עוד תופעה, למשל אמן ישראלי "גונב" אסתיקה של אמן מחו"ל אבל בישראל הוא נחשב לאמן ה"מקורי" הרי הוא הגנב ה"ראשון" , הוא העתיק לכאן את האסתיקה ראשון, לפני כולם, לכן אפילו מוסר הגנבים של גנב מגנב פטור לא מתקיים פה, כי אוי לישראלי שינסה לגנוב מישראלי גנב, ה"גניבה" הופכת לעניין ה"מקורי" הכשלעצמו , סופו מי ישורנו, הרי הוא מעתיק ללא בושה.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
