הן באות מתרבות שהיא תרבותו של האחר, או במילים פחות מכובסות, האוייב.
הן מלמדות בבתי ספר הכי קשים בכל הארץ, את השפה שרשמית היא שפת הארץ לא פחות מעברית.
זה קושי בלתי- ייאמן, אני כתלמיד לשעבר לערבית, תלמיד כושל, כי נודה, הערבית שלמדתי הייתה חסרת כל קשר למציאות ספרותית ומכובסת, מורה מכובד, שהפך ברבות הימים למפקח, ואפילו למנהל מחוז, ניסה ללמד אותנו ערבית, בנים של אנשים שהאמינו שעברית היא שפה של אלוהים, שאלוהים עצמו, ואז עוד היינו סוג של מאמינים, מדבר רק עברית, וכמובן העברית של אלוהים היא אשכנזית, איזה קושי היה לנסות להכניס בנו טיפה זערורית משפתו של האחר.
ונודה, הכישלון היה מהדהד.
היום לקושי ללמד את השפה של האחר מצטרף קושי שמוגדר כגזענות, או נכון יותר הסתה גלויה שנעשית כלפי כל האחרים, לא רק דוברי השפה הערבית, בקרוב מי שלא ימרח ג'ל על פרצופו יוכרז כישראלי סוג ב'. מעולם הישראליות לא הייתה הפגנה מוחצת כזו של נבערות, גזענות וכשלון כזה עמוק.
המציאות שבה אנחנו חיים מכריחה אותנו להיות קצרי-סבלנות, הנשים והמורות הערביות שנוסעות כל יום לבית הספר ומביטות בגזענים הקטנים בלבן של העיניים החוצפניות, הן נשים אמיצות, אולי בזכותן הנוער הגדל כאן יהיה פחות רדוף שדי גזענות נאלחים, בעתיד ערטילאי.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
