איני יודע איך להתייחס לאיש, מצד אחד הוא אדם בעל ידע עמוק ורב שכבתי, כותב נהדר, מצחיק ושנון. מצד שני איש רחום, אמיץ, שהולך נגד המחנה שלו.
ואיזו רגשנות בימים ציניים כל כך, ועד כמה קולע הרגש הזה שכמעט כולנו ששים להיפטר ממנו – מעניין למה, זה כל כך מתבקש, שנראה את הצד הזה, כולנו ילדים לאימא, שהיינו עושים הכל לשמור על כבודה.
בני ציפר מציין ששרה מזכירה לו את אימו, ואני מדמיין את ציפר הצעיר מסתכל על אמו בהערצה שלי אני מודה לא הייתה כשהייתי נער צעיר. עברו שנים עד שהבנתי את גבורתה הפשוטה של אימי ניצולת השואה, עד כמה היא אשה חכמה בפשטות שלה.
נו טוב כתיבה מרגשת שוב פעם של בני ציפר.
מראה מקום:
הסופר הגרמני חתן פרס נובל היינריך בל כתב כבר לפני שנים רומאן נבואי בסוגיה זו ושמו "הכבוד האבוד של קתרינה בלום". הוא הראה בו כיצד צעד צעד מצליחה התקשורת, מתוך סאדיזם ורשעות פשוטים, להרוס את חייה של אשה אחת, שלא עשתה שום רע. הוא ניבא ברומאן הזה עוד לפני עשרות שנים את הטירוף שאחז את הארץ הזאת סביב דמותה של שרה נתניהו. כלומר, שתקשורת ההמונים היא מפלצת קפיטליסטית, שכדי למכור את מה שהיא מוכרת היא חייבת לספק את הגירויים הכי חזקים. והגירוי הכי חזק, שעובד תמיד, הוא לראות דם אדם נשפך. לראות אדם מתבוסס בדמו לאחר שנרמס על ידי חיות טרף. שאלו את הרומאים. כך בעזרת קורבנות קבועים לדת הסאדיזם הקולקטיבי, החזיקה האימפריה שלהם מעמד מאות שנים.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה