במאמר במעריב מודיע בן עמי על סוג של חזרה בתשובה. מאוסלו, אגב גם אנוכי כותב הבלוג תמכתי באוסלו, לא אמנע גם בעתיד למרות הבוז שלי כלפי השמאל הגזעני, מלתמוך בשלום, אבל אין טעם להכחיש שאין היום באיזור שלנו שום הזדמנות לעשות שלום. היחידי שטרם התפכח מהשלום הוא ביבי.
גם קשה שלא להתפעל מהתמימות שלי, כל אותם שנים, על שום שחשבתי שאפשר לשבת בנחת עם עמי ערב שרוצחים כל יום את עצמם, באלפי רציחות, בכל מיני דרכים, בשימוש בנשק להשמדה המונית, וביצוע ג'נוסייד, אלה באלה. אונסים רוצחים בתאווה כזו שאין לה הסבר אולי אני צריך להודות שגם אני כשלתי. איך העלתי על דעתי שהם יוכלו לקבל אותנו היהודים כחלק מהאזור הזה. כבנים שווים לתרבות הגדולה של האזור.
איני מתבייש ברצון לעשות שלום. אבל זה בגדר של רצון אוטופי אני יודע את זה.
היום גם אלפר נותן בראש לאבנרי – ואלפר הוא באמת איש קטן לעומת אבנרי, אבנרי האופטימי. קצת מייגע לחשוב ששני האנשים האלה רלוונטים למשהו או למישהו, גם אנוכי לא רלוונטי, יש בהבנה הזו ובקבלה שאתה לא רלוונטי איזושהי השלמה. לא כניעה אבל השלמה. השלמתי כבר שהשמאל כולו, אולי למעט בודדים לא מסוגל להיות רלוונטי, זה שמאל שבעיקר יודע לשנוא. זה לא מספיק.
לריב תמיד ידע השמאל, לחולל מהומות, לשקר, לעשות מלחמות, לעליל עלילות מטונפות, שלטון צבאי 18 שנה. כל זה כנראה היה רק פתיח לשלל מלחמות, גזענות אפלה ואפילו לכאורה לחטוף ילדים מתימן ועוד. להקים את עבודות הקבלן, ולעשות אפרטהייד תעסוקתי, זה השמאל, ואליו אני הייתי שייך רוב חיי. היום איני ימני, אני לא מאמין כבר שיש להגדרות הללו מהות כלשהי.
הגיע הזמן להמשיך הלאה מעבר להגדרות ולשיוך עדרי כזה או אחר. אני אפילו לא מתפעל מאנשי שמאל שעדיין נלחמים, כאשר כל הסימנים הם שדרכם אינה דרך רלוונטית. אולי זה מזכיר לי קומוניסטים. יצא לי לשוחח עם כמה, אישית הרי מלבד חד"ש הצבעתי גם למע"ן כי האמנתי.
חלק שתמיד הרשים אותי זה החלק השונא – ששונא את כל מי ששונה ממנו אפילו השמאל נגד השמאל, קיבוצים התפרקו הרי בשל קוצו של יוד, בני זוג נפרדו, אחים הלכו מכות, איזו רמה דתית ממש של תיעוב נגד רוב האנושות יש בשמאל, מים הערצת השנאה, מיזנטרופיה אוניברסלית חובקת כל. ונדמה לי שזה מה שנשאר לקומץ שעדיין נלחם, השנאה, היא הכוח היחידי שמניע אותם, לשנוא זה כוח, צריך להבין את הכוח הזה.
אבל גם צריך להודות שמי שהטיף כל השנים לאחווה היה במקרה הטוב סלפני עד כדי גיחוך. אז זהו, לפחות כרגע אין מנוס מלהכיר במציאות.
המציאות לא טובה, לשנות אותה נצטרך מלחמה עקובה בדמים, צריך להיות קומוניסט כדי להתגבר על הכשל המוסרי הנובע מהצורך לכפות מהפכנות על מציאות הפוכה. למהפכנים אף פעם הדם לא הפריע, אז כנראה איני מהפכן ולא בן של מהפכן. אני לא אוהב דם שפוך. ההתפכחות היא כורח מציאות, מה יהיה, אולי הצעירים ידעו את הדרך, הרי העתיד זה הם.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
