הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

הטראומה והשואה שעברנו כל כך גדולים, שקשה להבין איך מתרגשים מילד שמפרסם קריקטורה ניאו נאצית ,  אם כי קשה גם לא לגנות את הטעם הבעייתי.

כילד הייתי מקבל לפעמים  הערות מ"חברים" על היותי בן של, למשל בכיתה היה בחור שהיה מצייר צלב קרס ומראה לי עם חיוך גדול על פניו. היה אחד שבעבר כינה את אימי ז"ל ניצולת שואה, זונה נאצית.

אבל אנחנו זוכרים איך מפא"י גזלה שילומים מניצולי שואה, איך המדינה בכלל עד רגע זה "מכבדת" ניצולי שואה, יש רשימה של דברים שניתן היה לעשות למען ניצולי שואה, ולא עשו, המדינה ממתינה בקוצר רוח למות האחרונים.

ואנחנו זוכרים כי סופרים עבריים  כתבו במסווה בפסבדונים, את הסטלגים, היינו כתבי "אשמה" או סטיה או פנטזיה של נוער עברי על מחנות הריכוז בהם כיכבו נאצים ונשים יהודיות. ועוד.

בעזרתה של ויקי האדיבה קצת דברי הסבר:

פרי סְטָאלָג הם סדרת ספרי כיס ארוטיים (ספרות זולה) עבריים שהיו נפוצים בישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20, ועסקו בעיקר בחיילים שבויים במחנה שבויים נאצי (בגרמנית: Stalag – "מחנה שבויים"), העובריםהתעללות מינית בידי הסוהרות. עלילתם של ספרים אחרים מסוג זה מתרחשת במלחמות אחרות, אך במרכזה נותר השילוב של סקס וסאדיזם. ישנם יותר מ-100 ספרים שונים בסגנון זה, העוסקים במלחמות שונות, ואף במלחמות ביפן, קוריאה, אלג'יר, אפריקה, קובה ודרום אמריקה.

הספרים הוצגו כתרגום מאנגלית, ולמחבריהם ניתנו שמות לועזיים הולמים, כגון "ויקטור בולדר", "קים רוקמן", "מדלין רושמון", אך למעשה נכתבו על ידי כותבים ישראלים, ובראשם מירון אוריאל. הספרים יצאו לאור בהוצאת ינשוף והמו"ל העיקרי של הספרים היה עזרא נרקיס.

הספר הראשון בסדרה יצא לאור בשנת 1961, ונקרא "סטאלג 13", בעקבות סרטו הנודע של בילי ויילדר משנת 1953, "סטלאג 17". מחבר הספר, אלי קידר, נקרא בשם העט "מייק באדן". ספרים נוספים, כגון "סטאלג 33" נקראו במספרים סידוריים, ובהמשך ניתנו שמות אחרים, כגון "סטאלג הזאבות". אף שהספרים היו בדיוניים, בעטיפה האחורית של אחדים מהם הם הוצגו כתיאור היסטורי. הספר "הייתי מפקדו של סטאלג" נכתב (על ידי מירון אוריאל) כזיכרונותיו לכאורה של "קולונל מרטין רוזנברג".

שניים מהספרים, "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", מאת "מוניק קורנו", ו"הנה בא הקברן המתוק", הוחרמו על ידי המשטרה, והמו"ל, יצחק גוטמן, הורשע בפרסום דבר תועבה שעלול להביא להשחתת המידות.

בשנת 2006 יצא סרטו הדוקומנטרי של ארי ליבסקר "סטאלגים: שואה ופורנוגרפיה בישראל" (60 דק'), המנתח את עלייתה ונפילתה של תופעת הסטאלגים על רקע משפט אייכמן וכתבי ק. צטניק.

אולי מי שרוצה להבין במה מדובר "ירחיב" השכלתו כאן:

\https://no666.wordpress.com/2007/10/29/%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94/

היקום של אלי אשד.

ואם לא די בזה, הנה מסתבר שניאו נאצים פעמים רבות מסתמכים על עיתון הארץ באנגלית. אללי.

יש  גם טוענים שיש טעם לפגם בכך שמו"ל נאצי לשעבר הוא שותף בהארץ. כולנו מסובכים בעניין עד קצות שיערות השיבה הבאה עלינו. אין לנו מוצא, ואת הצדקנים והצבועים ראוי לשנוא קצת יותר. אבל להם יש מיקרופונים.

אך מה רבה המהומה על שיתוף אומלל של בנו של ביבי של קריקטורה אנטישמית, איך בין רגע רעשה הרשת, ראש ממשלה לשעבר נזף בסגנון אידיוטי ודוחה, וכל עיתונאי מהברנז'ה אולי כזה שהתלהב בצעירותו מסטלגים, נזף בקול צדקני צייצני. השמיים נפלו.

נורא.

Read Full Post »

ואני ממש מתפעם איך השמאל, וכל צבא עיתונאיו, נוברים בצלחת של הזוג נתניהו, זה אותו שמאל שויתר על דיווח על חזירותו של שמעון פרס – שחגג לעצמו יום הולדת ב-11 מיליון בלי מילת ביקורת אחת של השמאל, על גרגרנותו של אהוד אולמרט, וזה ששמר שתיקה על העמותות של סוחר הנשק ברק.

כולם יודעים כי למעט בגין אולי לוי אשכול, כל ראשי הממשלה או רובם המכריע לא היו אנשים צנועים במיוחד. אבל איש לא היה מעז להיכנס לצלחתם, שום אב בית מהסוג הבריוני, כמו מני לא היה הופך לנביא הזעם של השמאל המטושטש והאבוד.

אני חושב שעל ביבי לפרוש בלי קשר ועם קשר לפרשיות השונות, אבל עניין האוכל של הזוג נתניהו הוא לא רק תעודת עניות לישראל בה בריש גלי, פרקליטת מחוז, הגברת רות דוד, קיבל מתנות בלי סוף מעורך דין פישר, כן רונאל פישר החבר של רונזטל והעמית של דרוקר לתוכנית המקור. ואותה פרקליטות, סגרה לה את תיק המתנות. אבל יחד עם השמאל נוברת בכל חמגשית של הזוג נתניהו. הפרקליטות לא מרגישה גועל, קצת גועל?

מין תאווה כזו, כאילו לא היה זוג מושחת כזה מעולם אחרי שעברנו את שרון שכל ארוחה צנועה שלו הייתה התגלמות החזירות הבהמית. ועלותה כך דווח עשרות אלפים.

תכנסו לעיתון הארץ, יום יום סגידה לאוכל, מין תאווה בלתי ניתנת לשליטה, תמונות, כתבים הולכים לבקר במסעדה חדשה ומדווחים בהתלהבות על שפ חדש, ורק לזוג ביבי ושרה הם מתירים לאכול פרוסה של לחם שחור עבה, עם טיפה חמאה, אולי עדיף מרגרינה, ופעם בשבוע זית על היצירה הקולינרית.

זו מהות הרדיפה, אני מחפש בזכוכית מגדלת, איזה צדיק אחד בסדום, אין, אורגיה של נבירה, של שפיכת דם, עצוב.

כל השמאל מתבהם בנבירה בצלחת של הזוג נתניהו, חבל שיש רק בני ציפר אחד.

ואולי כדי להבין מהי צביעות, נכנס לכתבה בוואלה, כותרת הכתבה היא : "לופ כיד המלך – או ההיסטוריה הקולינרית של שרון"

אתן רק דוגמית:

מסעדת אולימפיה המיתולוגית ברחוב קרליבך 14 בתל אביב הייתה במשך שנים רבות כור ההיתוך המרכזי לכל גדולי העם. ההבטחה לדיסקרטיות מוחלטת, לפני, בזמן ואחרי הארוחה היוונית, יש לציין, קסמה לראשי ממשלות, עיתונאים, אמנים ואנשי עסקים. הם ישבו זה לצד זה, כל אותם ממתיקי סוד וקובעי מדיניות וביניהם הסתובב תמיד משה פרנסיס, בעלי המסעדה. פרנסיס ושרון היו חברים קרובים. "כמו ששרון היה איש גדול, ככה הוא היה אדם מאוד מעודן כאשר היה אוכל", פרנסיס נזכר. "עם מפית גדולה שהיה תולה על דש החולצה אחרי שהוריד את העניבה. אהב לאכול ואכל לאט". פרנסיס נזכר ברגע קטן מיוחד במסעדה, שנים אחורה לימי מלחמת יום הכיפורים. מלחמה, פוליטיקה ואוכל על קצה המזלג. "משה דיין, עזר וייצמן ושרון ישבו באחד הימים, אחרי שהלחימה הסתיימה, לפגישה אינטימית משולשת. ויכוחים קולניים נשמעו במסעדה, לא זוכר על מה. בשלב מסוים ויצמן ושרון יוצאים ודיין שנשאר לבדו וקורא לי לשבת …

אז באמת עם כל הכבוד, לרצון של השמאל שביבי לא יאכל דבר, או לפחות שיאכל פחות. אולי קצת פרופורציות.

https://food.walla.co.il/item/2847869

אל תספרו על אריק

ארוחות צנועות היו מסימני ההיכר של אריק

והאוכל תמיד היה כשר

Read Full Post »

איני יודע איך להתייחס לאיש, מצד אחד הוא אדם בעל ידע עמוק ורב שכבתי, כותב נהדר, מצחיק ושנון. מצד שני איש רחום, אמיץ, שהולך נגד המחנה שלו.

ואיזו רגשנות בימים ציניים כל כך, ועד כמה קולע הרגש הזה שכמעט כולנו ששים להיפטר ממנו – מעניין למה, זה כל כך מתבקש, שנראה את הצד הזה, כולנו ילדים לאימא, שהיינו עושים הכל לשמור על כבודה.

בני ציפר מציין ששרה מזכירה לו את אימו, ואני מדמיין את ציפר הצעיר מסתכל על אמו בהערצה שלי אני מודה לא הייתה כשהייתי נער צעיר. עברו שנים עד שהבנתי את גבורתה הפשוטה של אימי ניצולת השואה, עד כמה היא אשה חכמה בפשטות שלה.

נו טוב כתיבה מרגשת שוב פעם של בני ציפר.

מראה מקום:

הסופר הגרמני חתן פרס נובל היינריך בל כתב כבר לפני שנים רומאן נבואי בסוגיה זו ושמו "הכבוד האבוד של קתרינה בלום". הוא הראה בו כיצד צעד צעד מצליחה התקשורת, מתוך סאדיזם ורשעות פשוטים, להרוס את חייה של אשה אחת, שלא עשתה שום רע. הוא ניבא ברומאן הזה עוד לפני עשרות שנים את הטירוף שאחז את הארץ הזאת סביב דמותה של שרה נתניהו. כלומר, שתקשורת ההמונים היא מפלצת קפיטליסטית, שכדי למכור את מה שהיא מוכרת היא חייבת לספק את הגירויים הכי חזקים. והגירוי הכי חזק, שעובד תמיד, הוא לראות דם אדם נשפך. לראות אדם מתבוסס בדמו לאחר שנרמס על ידי חיות טרף. שאלו את הרומאים. כך בעזרת קורבנות קבועים לדת הסאדיזם הקולקטיבי, החזיקה האימפריה שלהם מעמד מאות שנים.

https://www.facebook.com/profile.php?id=100001334239248&hc_ref=ARTIZnzjvsTUXiyg-hUSBHNqHXHHXnayFkcYRrhMB44cys0IaePstDOHmbY_iOoqhgo&fref=nf&pnref=story

Read Full Post »