הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לא הייתי מגדיר עצמי אתאיסט מהסיבה שסוג כזה של אמירה הוא דתי בעיני, ואני מתרחק מכל כפיה והכתבה מלמעלה, שתהיה מה שתהיה.

אני מעריך אנשים בעלי ספקות שרודפים אחרי האמונה, ולא מצליחים תמיד להתיישר איתה כי הדרך לא תמיד נראית להם, למרות שכל דת או אמונה, או אפילו תיאוריה מדעית, מנסות להוליך שולל במובן שאין להם ספקות, הם מסירים את הספק.

אני דווקא חי בתוכו, וזה לא קל כל כך, האיפכא מסתברא זו נקודת המוצא היחידה, זה מתעתע, הרבה רוצים להיות ברורים, נוקבים, חד משמעיים. וזה בעיני שורש כל רע, אני לא תמיד מצליח להיות מובן אפילו לעצמי, איזו סלידה אופפת אותי כאשר אני חש מול הסרת הספק העוצמתית מכאן או מכאן. איזו סתירה פנימית יש בתוך הטיפשות הבסיסית של הלא מאמין – או המאמין, הדבר הזה מעיד על  מעגל בו טיעונים עולים מכל צד, וטוב שעולים להוכיח אי תקפות של הטיעון שמנגד, אבל קיימת פסקנות, היא בעיני הבסיס לרשע בעולם שלנו, המלחמות והרשע נולדו או מאמונה ללא סייג, או מחוסר אמונה ללא סייג.

אני יכול להתענג על מראה או כתיבה שבאה מתוך אמונה, או ההפך, זה יפריע לי רק אם תהיה לי הרגשה אפילו עמומה שמישהו רוצה שאני אשנה את דרכי. לא בגלל שאני חש או יודע שדרכי נכונה, בדיוק ההפך.

המחשבות הללו עולות כל חג, ומועד, אני חש שייכות אבל גם סלידה, מתרחק ומתקרב, יכול להבין ושונא מכל את הכפיה שבעולמות המוחלטים.