הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

לכתוב על אמנות בישראל קשה, קשה כי בקלות אפשר ללכת לכיוון של סגירת חשבונות, של מציאת פתרון לבעיה אישית, למענה לתיסכולים וכל מה שאסור שיהיה בכתיבה.

ויש דוגמאות לא מעטות של כתיבה אלימה ושל כתיבה שלא יודעת מה היא רוצה מעצמה , אולי כי זה במילא אגף של שולי השוליים שלאיש אין בו חפץ ובכל זאת הוא מלא ביצרים , מלא רגשות אפלים אבל גם באהבה אמתית וגם ברצון לרומם רעיונות מסויימים.

פעם חשבתי לעשות מעשה ולנסוע בכל הארץ בזמני החופשי ולנהל מעקב וגם ליצור בקורת אחרת, אבל זה גדול עלי, ולו בגלל שאין לי משאבים כספיים להתרוצץ מתי שבא לי ולכתוב, וכל כתיבה ראוי שתעשה רק לאחר שראית ממש את העבודות , קראת קצת רקע על האמן ואו האמנית וכו.

ובעולם הזה יש אוצרים ואוצרות של אמנות , שהם גם בעלי משקל, אפילו אם חלק מהמשקל שלהם הוא הבעיה של האמנות העכשווית כמו שהרבה הרבה חושבים , כלומר השמת הדגש על השיווק ולא על המהות .

יש אפילו "מאמני אמנים" כמו שיש מאמנים לכל תחום- תחום שלאחרונה מאד נפוץ, בעיני זה מעורר בחילה קלה כי הזנות האמתית של המקצועות הללו היא  שיש למעשה לדרוש כסף על כל מחווה, כי "אין ארוחות חינם" ומה שחשוב זו הדרך לתהילה, לא התוכן לא מהות או העשיה האמנותית.

פה מאד קל לי, במילא אני במצב של נטישה, אי-שם בחור וירטואלי כמעט לא מורגש, כאן דווקא מידי פעם אני מרשה לעצמי לומר דברים בלי פילטרים , למרות שבעיני זה לא אפקטיבי ,  זה סוג של מבצר אולי נטוש , אבל שלי.

קראתי עכשיו איש אחד לא אציין את שמו שדווקא חשבתי להביא כדוגמא איך לא כותבים על אמנות, כי אמנים הם בני אדם , בשר וריקמה אנושית חיה, מדוע כותבים באלימות באמנות על יוצרים?

לשמחתי במשך שנים אני נמנעתי מלכתוב בארסיות על אמנים זה בעיני היה בלתי הולם, כאיש שלמד במוסד די זניח, שהיה משופע בהתיחסות נרגנת כלפי רפי לביא , שאותה לא הבנתי , עד שיום אחד אני וכמה מחברי הגענו לרפי לביא הביתה , במילא גרתי בשכנות אליו, הוא קיבל אותנו יפה, כלומר- הוא שמח להראות לנו את הבית, את האוסף המדהים של המוסיקה, שאל אותנו מה אנחנו רוצים לשמוע , ומה אנחנו עושים, כשאמרנו שאנחנו לומדים אמנות, הוא קיבל זאת בחיוך בלי שום הערה ארסית.

זה היה אנטי-תיזה לגישת האנשים שאיתם למדתי, הם תמיד כעסו עליו, הבנתי אז שזו היתה קנאה, פשוט קנאה באיש שהיה לו מה לומר על אמנות, שאפילו אם לא הסכמת עם דבריו , הם תמיד היו מנומקים, בעוד שהמציאות שלי היתה לימוד עם מורים שרובם היו נטולי יכולת להביע ולו באופן גס אבל בהיר מה הם רוצים לא רק מעצמם אפילו מתלמידיהם, רפי לביא ידע מה הוא רוצה , אולי טעה פה ושם אבל ידע מה הוא רוצה, היה לו סגנון אכזרי וקשוח , זכור לי מורה שלמדה אותי ועשתה תערוכת יחיד שאותה רפי לביא בטור שלו בהעיר קרע לגזרים והגרוע מכל כינה אותה בשמות אחד מהם היה "עיזה פזיזה" לא תתואר השנאה שנולדה עקב האמירות הללו, אבל הוא צדק למדי, היא בסופו של דבר הצליחה הצלחה לא מרעישה אבל הצליחה .

השיעורים שלו הפכו למקום צפוף תלמידי אמנות מכל הארץ נהרו לשמוע אותו קורע לגזרים תלמידי אמנות, וכמה שהיה גס רוח, לעולם הוא לא אמר דברים סתם , היתה סיבה והיה מסובב , זה בעיני אז , ואני זוכר את זה די טוב, היה סימן מרענן, הבנתי שאני נמצא בחלק שבו מתיחסים אליו כאוייב הציבור אבל לא מסוגלים להעמיד מולו אלטרנטיבה רהוטה, האלטרנטיבה של בצלאל היתה בזמן ההוא חסרת חוט שידרה, זה היה מוסד , ידוע , אבל לא היתה דרך לא היתה אמירה, המוסד בו למדתי הוציא מתוכו אמנים טובים , אבל לרובם היתה גישה חשדנית כלפי המדרשה ורפי לביא.

רוב האנשים "שיש להם משהו חשוב לומר על אמנות" לא ממש יודעים לומר אותו, לא מסוגלים למפות את הדברים ולשים אותם בקונטקסט רלבנטי , אני חושב שאפילו אם היתה ביקורת נניח חשובה של לשמור על המקצוע ואני בכוונה כותב מקצוע , הציור, כמקצוע ולא לאבד את הבסיס , הרי שהיחס לסביבה מאותם אנשים היה להפליא לא מחובר, כמעט אפשר לומר אוטיסטי, הרי ללמוד לא מפסיקים לעולם זו מהות הלמידה שלעולם אינך מפסיק ללמוד, אבל איזשהי דרך של כבוד לסביבה ואולי יכולת להביט על מכלול , חייבה דרך לא עילגת ולא חסרת משאבים  ומה לעשות להם היה לנו לא היה.

היה נפלא להתקל בכותב "אחר" כזה שיתן פייט שיהיה באמת מסוגל להרים "דרך" אבל זה הרי לא ממש ניתן ,  סטודיו נסגר, אימפקט נסגרת, משהו רע באופן מימסדי קורה, כאילו דווקא בשיא ההצלחה בינלאומית של האמנות הישראלית המוסדות עצמם מתפוררים.