הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

החזרה לציור כרגע נחוות כאילו מקדשים את העבר, את המכחול, תרבות הציור של כל הקלישאות הכי בנאליות ע"ע הירשברגר, אולם לדעתי יש פה מהלך מורכב יותר-

המהלך של החזרה לציור נדרש כדי לצאת מהאמנות הטהרנית המודרנית שבשיאה ביטלה את המציאות ואת החיים ומלעשה לפיכך הרגה את האמנות. אמנות  לא יכולה להיתנתק מהחיים לגמריי.

המהלך המפותל העכשווי עתיד לכן לסגת באיזשהו שלב מהציור המסורתי במובן של איך לצייר ולחזור לשאלות המהותיות של איך מיצגים מהי מציאות  וכו.

המהלך הרויח חזרה לחושני, חזרה לחיים , לא ע"י היצמדות למסורת הציור, אלא לתפקיד הקלאסי של הציור בעבר שהיה יצוג של דימויים מהמציאות , עכשיו משהטהרנות ניגפה היצוג יכול להיות מודרני או עכשווי מחדש, להיות פיגורטיבי ע"י אמצעים טכנולוגיים ולא ע"י מכחול על בד, הפטיש הזה של המסורת של הציור מתיחס בזלזול למציאות, בפורום שבו אני כותב יש צייר מסויים שמצייר מציאות של עבר, הדמויות שלו מצויירות כאילו הם נלקחו מהעבר, הסגנון ניאו קלאסי , מזכיר לי משהו בעברי, אבל הייתי נער צעיר הוא איש מבוגר ושמתי לב שאפילו הבגדים של הדמות לקוחים מהעבר .

כלומר הוא לא מסתפק רק בערכי ציור מסורתיים, ממילא הרי הוא מושפע מהעבר, אז אם-כבר הוא נוטל דמויות ממש מהעבר ומצייר אותם עכשיו , הרי אנחנו היום לבושים אחרת, נראים אחרת.

העתיד חי בעבר וההווה גם , החזרה לציור הזו אנכרוניסטית , היא לדעתי תהיה סוג של קוריוז .

רק חזרה לציור באופן רלבנטי תהיה משמעותית לצייר כמו המאסטרים זה לזלזל במאסטרים שחידשו את פני האמנות מי שמחקה את המאסטרים כאילו מגחיך אותם הופך את האמנות שלהם למשהו שמרני ואנכרוניסטי.