Posted in Blogroll on יולי 22, 2008| Leave a Comment »
בתמונה בכתבה הזו יושבים איטלקים ומשתזפים ללא הפרעה כשליצדם גופות של צוענים.
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1004417.html
נזכרתי שבמלחמת לבנון ראיתי בבחמדון חיילי שיריון יושבים ואוכלים מנות קרב כשלא ממש רחוק היו פזורות גופות של חיילים סורים, המין האנושי הוא מין מוזר, לפחות מוזר.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 22, 2008| Leave a Comment »
הבחורה שעוזרת לי והיא באמת נחמדה ומוכשרת וצנועה, ובמיוחד מעלתה הגדולה שאין בה את הסחי של הישראליות, היא נוסעת נסיעה ראשונה לחו"ל עם אימא שלה ואחותה.
והנסיעה הראשונה היא לאיטליה, כמו שלי, כמעט, בעצם הייתי קודם ביוון אולי אפשר למנות גם את לבנון ומצרים כנסיעות כפויות אבל זו היתה מסגרת אחרת קולקטיבית לא פרטית.
נתתי לה ספר שיש לי על פירנצה , עיר מקסימה ושוק תרבותי לכל ישראלי ובגלל שהיא סטודנטית לאדריכלות המלצתי בחום על הדום של בורונולבסקי , נתתי לה גם את הספר החובה תולדות האמנות של גומבריך, משם המלצתי שהיא תדלה יצירות של מאסטרים ותעשה לה רשימה של מה כדאי לראות ואיפה זה נמצא.
ובעיקר נזכרתי בנסיעה הראשונה שלי לאיטליה.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 21, 2008| Leave a Comment »
שמו היה שלום, הוא היה חבר בקיבוץ בדרום, וחבר של אבא שלי, בגיל הנערות כשהתחלתי לצייר ואפילו הלכתי לחוג לציור, התחיל אבי לחשוש, היתה לו סיבה טובה.
אחיו הקומוניסט שחי בארץ רחוקה היה צייר עני, אולי רצה שלא אעבור חיים קשים כאלו, אבל אני מה הבנתי מהחיים שלי, הלכתי להרצאות קראתי ושקעתי יותר ויותר בציור בעיקר, הייתי כל כך שקוע למשל בציורי רמברנט שציור שמן ראשון שעשיתי בלי לימוד ממש היה של אנשים בסגנון לבוש הולנדי של הימים אז בימי רמברנט באמסטרדם העליזה כאשר הצוארון עשוי ממלמלה עדינה לבנה כזו.
לא ראיתי כאלו חולצות בישראל בטוחני אבל ראיתי המון סרטים על אמנות במועדון בו הייתי הכי צעיר, והציור הפלמי היה כה אהוב עלי, עד היום, שהלבוש וצו האופנה ההולנדי כבש אותי עד אימוצו המוחלט .
אבי שלח אותי לקיבוץ לחבר שלו כדי שיחליט אם אני כשרוני הוא קיווה בכל ליבו כי התשובה תהיה שלילית, שלום החבר שקבל אותי יפה שם לפני קערת תפוחים בסלון הצנוע של המשפחה ובקש ממני לצייר את התפוחים.
התוצאה הייתה די בסיסית נאמר, לא הפגנתי שום ידע ברישום אקדמי של פירות, מאוחר יותר שלום לימד אותי לעשות אקוורלים ואפילו טכניקה מיוחדת שלו לציור עם דבש, כן דבש.
לא בדיוק הצלחתי להבין הייתי צעיר והקיבוץ כשלעצמו עניין אותי יותר מהציור ומהבחינה של כשרוני, איני יודע עד היום מה הייתה התוצאה של הביקור, אבל שלום נתן לי לדרך חזרה צרור ציורים, אני שומר אותם עד היום .
הוא היה איש מתוק מהעיר של אבי ברוסיה הלבנה הוא קצת סיפר לי על העיר שעליה כתב גורקי הסופר, ואני זוכר שקראתי בהתפעלות רומן שכתב גורקי על העיירה היהודית בה נולד אבי ושלום מהקיבוץ.
שלום מאז נעלם אבי לא דבר עליו עד מותו, איני בטוח שהיו בקשר, הם כתבו ואולי פעם בכמה שנים נפגשו.
שלום חי בבדידות בקיבוץ בניו עזבו והוא נשאר לבדו עד מותו הוא עבד במפעל כי הציורים שלו לא נמכרו.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 20, 2008| Leave a Comment »
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 20, 2008| Leave a Comment »
האינטרנט היה ואולי עדיין צריך להיות מחוץ ליד של המימסדים, של המדינות והארצות.
האינטרנט מסכן את המימסדים את העיתונים והמוזיאונים והגלריות, את בעלי העמדה והקדושה ואת הבורגנות, את המועדונים הסגורים, את חלקת האלוהים הקדושה של העשירים.
אבל ככה זה היה צריך להיות, מה נהיה במקום …זה הסיפור העצוב שעייפתי מלעסוק בו .
Posted in Blogroll, ויזואל, tagged ויזואל on יולי 19, 2008| 1 Comment »
איני יודע אם מישהו שם לב לתופעה מאד בלתי מובנת, נאמר כך.
בכל תוכנית על האינטרנט ברדיו או בעיקר בטלויזיה מופעים אותם אנשים שהם ה"מומחים לאינטרנט העברי" זה לא הרבה אנשים מוכרים , לאחד יש קרחת והשניה נמצאת במחתרת כבר הרבה שנים , גם כשכבר נחשף השם המעניין שלה האמיתי.
איך זה קשור אלי?
בזמנו בלוגרית שכתבה בישראבלוג שמה קץ לחייה , היא היתה נתונה במין מאבק בהם בעיקר בקירח וחבריו וחברותיו, היא היתה מוכשרת מאד, כותבת מיוחדת , אבל היא היתה חולה , והם בלי בושה בעיקר הקירח קללו אותה, רדפו אותה עד ששמה קץ לחייה.
היא כתבה תחת הניק רפונזל , כמדומני.
עקבתי אחריה בהתפעלות לא ממש היה לי קשר לא הגבתי רק מאוחר מידי לאחר שהיא התאבדה כעסתי , גם בתקופה ההיא הקריטית בה כנראה היה מסלול ההתאבדות ידוע והופעלה נגדה אלימות ברשת , אלימות שסופה כאמור התאבדות הם פעלו בגלוי תחת שם , ואיש לא ראה מקום לבוא איתם חשבון, אולי היא היתה מכשפה, אולי היא היתה רעה, אבל אני במו עיני ראיתי איך הם ממש מבקשים את נפשה.
הצדקנית מהמחתרת והקירח מאז הפכו לדוברי האינטרנט העברי, בכל דיון הם מספרים על האינטרנט, אפילו הם ובמיוחד הקירח מדברים על "חופש ביטוי" – הם סתמו קול מיוחד לעד, אולי לא כל האשמה בהם, אולי היא היתה מתאבדת בכל מקרה כי היא סבלה ממחלה קשה של דיכאון ועוד , אבל הם דחפו אותה בחדווה למעשה הזה , שני הצדקנים האלה בעיקר הוא וכל מיני כתבני בלוגים , חבורה מלוכדת ישראלית "איכותית".
ביום שהיא מתה, אני זוכר, מת בי משהו, נדמה לי שחזרתי מחו"ל אז עוד היו לי האפשרויות האלה, וקראתי בתדהמה שהיא התאבדה , לא הכרתי אותה אבל הייתי עד למאבק, ולמחול ההשמצות מהצד בלי קשר , מאותו רגע החלטתי שאני מתנתק מהישראליות, אולי זה נשמע בומבסטי, גם לא ממש ניסחתי לי עקרונות חדשים, אבל הבהמיות והעדריות הישראלית לא מתאימים לי , אני הבנתי שעלי לעזוב את המקומות האלה, כך נוצר הבלוג הזה, והשם שוהה בלתי חוקי, ובלתי תלוי, זה היה על רקע ההתאבדות של רפונזל,והמאבק שניהלו בה "אושיות" אינטרנט ידועות.
לומר את האמת אולי הייתי צריך להפסיק לכתוב אז, לו הניתן היה הייתי בוחר מולדת אחרת, אני יודע כי הדברים נקראים רע. אולי פאתטים, לא משנה לי.
אני חי פה בישראל , אבל אני נמצא במקום אחר, אולי אני לא מבין עדיין את כל מה שקורה לי , מלחמת ההשרדות שלי לא תמה, והיא מכתיבה לי הרבה דברים, אני נלחם , לעיתים מיואש, על החיים שלי , פשוט .
אני לא יודע לסדר את המחשבות בצורה בהירה כרגע, לתת סדר לדברים, להראות מאיפה כל דבר התחיל ולמה הגעתי לאן שהגעתי, אבל אין לי ספק שיש חולי בחברה שאני חי בה, חולי כבד מעיק ואמיתי, הוא מלווה כמעט תמיד באנשים שמגיעים למקומות הכי גבוהים, הקרח הזה הבריון המשתלח הזה כמומחה של האינטרנט העברי, או אולמרט ראש הממשלה, הרמאי והמושחת.
יש דברים שאסור לי לכתוב כי אין לי רשות לכתוב דעת איש מסויים שדיבר איתי, אבל נראה שבישראל אין יכולת להכיל קול אחר ושונה, זה לא מנסיוני, זה מנסיונם של רבים שכבו , היא אמנם התאבדה אבל יש רבים שקולם נדם, רק הקרח וההיא מהמחתרת ממשיכים ליצג את האינטרנט העברי ונלחמים בנסיונות לבלום את המאיימים על "חופש הביטוי" .
אני לא אשכח את רפונזל שנלחמה בחבורת הבריונים שרדפו אחריה , האינטרנט העברי הוא חבורה לא גדולה של אנשים חלקם והרע ביותר משמשים כעיתונאים , יש שם פרשיות ומעשים שהם כנראה קשים אבל מוצפנים, העיתונאים שומרים על דממה כאשר מדובר בהם ובבשרם.
האגדה על ישראל הדמוקרטית לא מוכרת לי עדיין, אולי בעתיד אחשף אליה, לא כל שכן הסובלנית, והליברלית בטח שלא הסוציאליסטית.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 19, 2008| Leave a Comment »
היתה לה עין אחת כחולה ועין אחת חומה, היא עשתה אקרוולים יפים מאיבר המין שלה. בזמנו זה היה מרשים והיא דרשה לקבל בקרת, נאמר לה שאין מה לומר.
היא אהבה לקחת אותי לשיחות נפש כשהיא משתינה, בהתחלה הסיטואציה היתה שונה.
פעם הלכתי לבקר אותה ברחוב בו היא גרה, לא רחוק ממני ברחוב הירקון, היו שם די הרבה זונות, מכל הסוגים, כבר קרה שהייתי צריך לעקוף פעילות אינטנסיבית מתהווה ומיידית.
כשנכנסתי אליה לדירה היא כרגיל עשתה לי קפה ונכנסה לשירותים, מה היא עושה כל כך הרבה בשירותים תהיתי,
על הדלפק מזכוכית עדינה היה מונח פטיש גס וולגרי כזה , היה יכול להיות שם דג קרפיון , המשמעות היתה דומה.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 18, 2008| Leave a Comment »
כשהייתי בן 3 לערך ובהסתמך על זכרון שקבלתי מהורי, במיוחד מאבי, עזבה סמירה את הארץ ללבנון, היא היתה נערה איני יודע בת כמה במדויק, הוריה רצו שהיא תנשא לאיש מבוגר והיא סרבה, הברירה היחידה שנותרה לה היתה לברוח, היא היתה ערביה נוצריה, לבנון אז היתה אופציה הגיונית.
היום היא צריכה להיות בת 60 אולי אולי יותר איני יודע, אבי סיפר לי שבכיתי כמה ימים, שאהבתי אותה מאד, אני זוכר או אולי זה סופר לי שהלכנו ביחד מעל השכונה בה היא גרה בואדי ואבי הראה לי את הבית שלה, זו היתה הפרידה שלי מסמירה.
אימי נאלצה בבת אחת להתמודד עם שלושה תינוקות, אני ואחי הפרש הגילים היה שנה וכנראה זה היה קשה לה מידי, סמירה הנערה הערביה הפכה לבת בית, היא גידלה אותי, טיפלה בי, למדה אותי לשיר כל מיני שירים אחד אני זוכר לא רע, אבל זה תלוי בטיב הבטחון בזיכרון המתעתע, אז לא חשבתי מה היו היחסים שלה עם אימי, בטח היה מעניין, האם אימי בטחה בה?
מעניין היה להביט באשה נצולת שואה שסומכת על נערה ערביה שתטפל בילדיה, אולי היה לאימי משבר, אולי לא יכולה היתה לטפל בי ובאחי, איני יודע , ואימי שתמיד קמצה בדיבורים לא דברה על זה מעולם.
אני לא זוכר כל אי נעימות או איזה סיפור שיכול להשחיר את הילדות הזו ש התברכתי בה, ילד ישראלי בן של ניצולת שואה מגודל ע"י נערה ערביה כשנתיים לפחות ומפתח אליה קשר חזק, טיבעי שתינוק יתאהב במטפלת שלו ממנה הוא חי היא מלבישה ומנקה אותו , הוא חי לפי הקצב שלה.
במלחמה בלבנון הראשונה בה השתתפתי כבר כחייל היתה לי פנטזיה שאולי אוכל לפגוש בה, כמובן זה היה הזוי ובכלל מלבד שמה איני יודע כלום, היא נשמעה לי כמו סיפור עצוב, לא שאלתי את אבי בזמן שזה עוד ניתן מה השם של משפחתה ולמעשה מאותו רגע היא הפכה לסיפור של ילדות דהוי ונשכח, באחרונה אני חושב עליה, כאילו שהיא שייכת למציאות הזויה שלא קיימת עוד על מקום אולי עם פחות שנאה, אז היו קשרים נורמלים כאלה זו לא היתה אידיליה, אבי כשבא לארץ בגיל צעיר הרבה לפני קום המדינה גר עם משפחה ערבית באותה דירה, קשה לי לדמיין יחסים כאלה כיום למרות שזה אפשרי .
לאחרונה אני חושב על מה שהתערער פה , על המצב שכמעט נשמע כלאחר יאוש, על כל מה שהיה יכול להיות, אני נתקל בילדים ישראלים שחוששים מערבים, רואים בהם משהו שאינו שייך למשפחת האדם.
אמרתי לפני כמה זמן למישהו שמי שנולד בעיר מעורבת והיו לו בסביבתו אנשים שלא דומים לו ולמשפחתו צריך להרגיש בר מזל, החיים המשותפים האלה הם סוג החינוך הכי טוב נגד גזענות, ליהודים במיוחד יש נטיה לחשוש מהשונה והאחר.
Posted in ויזואל, tagged ויזואל on יולי 17, 2008| Leave a Comment »
לפני שנכנסתי אליו נראה מאד מוזנח , במקומות האלה של השוליים שרק שם אפשר למצוא מקומום כאלה , יש ויזואליה של סיאוב ורקבון.
Posted in Blogroll on יולי 17, 2008| Leave a Comment »
ב"חיים" וירטואלים יש דמות , יש ניק, ואז ברגע אחד כאשר המוות מבקר את מתפעל/ת הדמות הוירטואלית נהפכת הדמות לשילוב של חי ומת .
אבל מטיבעה המדיה הוירטואלית היא מדיום של כתיבה , של התייחסות לרוב הזויה, לעיתים סהרורית, אפילו מרושעת ואפילו פושעת , תלוי בבחירות שעושה המתפעל/ת , או מעניינת וחביבה מסקרנת ומשכילה , המדיום אנרכיסטי (עדיין) והוא מאפשר גישה שונה למוות כמו למשל הקמת מצבה וירטואלית.
בהיותי איש לא טכני אני מתקשה להבין את העניין , אמנם אני דמות וירטואלית די ותיקה , אבל הצד הנצחי שיש בשימוש במילים מסוימות כמו : זיכרון, הנצחה, זכר וכו משתמש במדיום (וירטואלי) שמעצם טיבעו אינו יכול לספק את הסחורה , בהיותו זמני , נשמע לי קצת לא ברור ואפילו צורם.
אני חושב שההתבגרות של הוירטואליים אותם אנשים ששנים שורצים ברשת (כמוני) היא בעצם גם ההבנה כי לוירטואליות אין ממש חיים, אבל גם מוות וירטואלי יש בו גיחוך ושימוש קצת הזוי במילים .
כשמכרו את יואל לוואלה נהרסו המון פורומים חלקם נמחקו , אז חשבתי שיש פה עניין אלים בלתי תרבותי , כי פעלם של רבים נמחק, ולא נותר ממנו זכר , ו"נזכרתי" בעצם כי את האתרים מתפעלות חברות אמיתיות כאלו שנותנות דין וחשבון אמיתי ביום יום ופעילותן היא תשקיף מציאותי , אם אינן יכולות לשלם חשבונות הן נעלמות, ויחד איתן התוכן שכתבו אלפי אנשים נמחק.
אם-כך איך יכולים להנציח ברשת , מהו בעצם זיכרון וירטואלי ארוך, מה התוקף של השימוש במילה נצח, גלעד זיכרון וכו' בתוך הקונטקסט הוירטואלי.
כשכתבתי את הדברים האלה קרה לי דבר מה שקורה לי הרבה לאחרונה (בטח זה קורה לרבים) , הזיכרון הוירטואלי במחשב שלי עמד לקרוס, קבלתי הודעת שגיאה שהמחשב שלי עומד לקרוס בלטה וריצרדה במחשב, הייתי רק בתחילת הכתיבה ומייד שמרתי אותה במעבד התמלילים , ואז באמת המחשב קרס, אבל תחילת הקטע נשמר במחשב ויכולתי לחזור לקו המחשבה שלי ….
שהוא.. שאחת הבעיות כאנשים שיש לנו צורך לזכור, זיכרון שמטובל במראי מקום רבים ומגוונים , והזיכרון עצמו הוא נושא מורכב , הזכרון הוירטואלי מורכב בעצמו ומיוחד לטבע הבוגדני הוירטואלי שיותר אפילו מהחיים הבוגדניים בעצמם מאפשר קריסות וחבלות אפילו לא ממקום של כוונה רעה אלא מטעמי מחדלים או באגים.
הפונט השונה הוא פרי ההדבקה שעשיתי, הכתיבה שלי היא כמו ציור על הפרימה', היינו אני לא כותב במעבד תמלילים , אני כותב ככה ישיר על התיבה , לאחרונה אני עושה הגהה מאד בסיסית, זו דרכי מאז ומעולם, היא רשלנית ומאד לא עוזרת לשמר דברים, היא נובעת מקוצר בזמן, חוסר סבלנות ומידה מסויימת של בטלנות ואף שטחיות, מצד שני היא משמרת חדות מסויימת של קריאה מהירה והבנות מהירות חולפות.
כל הקטע הזה נכתב בהשראה של הזיכרון לאודי גולדווסר ואלדד רגב שאתמול חזרו בארונות החללים האחרונים של מלחמה מיותרת , אולי החללים שהיוו סיבה לפרוץ המלחמה, בצד הקבס מהתמונה שהפכה לספין של אולמרט שמחובק עם קרנית אשתו של אודי (מנוול כזה לא היה ולא יהיה התמונה הזו הייתה ממש ספין דוחה ומתוזמן לתחילת חקירת טלנסקי) בצד כל זה מסתבר שאודי ז"ל היה צלם וכי הוא השתתף בפורומים של צילום והיה כותב בהם , עכשיו מפרסמים את הפורומים בהם כתב, ונזכרתי שכמו אודי ז"ל יש רבים שחייהם האמיתיים מסתיימים פתע בגלל סיבות שונות , וחלק מהזיכרון שלהם הם הדברים שכתבו והפורומים בהם הם השתתפו .
שאלה בפני עצמה היא השימוש וגבולות השימוש של אתרים בדברים האלה, אבל זו שאלה אחרת לזמן אחר.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
