הטראומה והשואה שעברנו כל כך גדולים, שקשה להבין איך מתרגשים מילד שמפרסם קריקטורה ניאו נאצית , אם כי קשה גם לא לגנות את הטעם הבעייתי.
כילד הייתי מקבל לפעמים הערות מ"חברים" על היותי בן של, למשל בכיתה היה בחור שהיה מצייר צלב קרס ומראה לי עם חיוך גדול על פניו. היה אחד שבעבר כינה את אימי ז"ל ניצולת שואה, זונה נאצית.
אבל אנחנו זוכרים איך מפא"י גזלה שילומים מניצולי שואה, איך המדינה בכלל עד רגע זה "מכבדת" ניצולי שואה, יש רשימה של דברים שניתן היה לעשות למען ניצולי שואה, ולא עשו, המדינה ממתינה בקוצר רוח למות האחרונים.
ואנחנו זוכרים כי סופרים עבריים כתבו במסווה בפסבדונים, את הסטלגים, היינו כתבי "אשמה" או סטיה או פנטזיה של נוער עברי על מחנות הריכוז בהם כיכבו נאצים ונשים יהודיות. ועוד.
בעזרתה של ויקי האדיבה קצת דברי הסבר:
פרי סְטָאלָג הם סדרת ספרי כיס ארוטיים (ספרות זולה) עבריים שהיו נפוצים בישראל בשנות ה-60 של המאה ה-20, ועסקו בעיקר בחיילים שבויים במחנה שבויים נאצי (בגרמנית: Stalag – "מחנה שבויים"), העובריםהתעללות מינית בידי הסוהרות. עלילתם של ספרים אחרים מסוג זה מתרחשת במלחמות אחרות, אך במרכזה נותר השילוב של סקס וסאדיזם. ישנם יותר מ-100 ספרים שונים בסגנון זה, העוסקים במלחמות שונות, ואף במלחמות ביפן, קוריאה, אלג'יר, אפריקה, קובה ודרום אמריקה.
הספרים הוצגו כתרגום מאנגלית, ולמחבריהם ניתנו שמות לועזיים הולמים, כגון "ויקטור בולדר", "קים רוקמן", "מדלין רושמון", אך למעשה נכתבו על ידי כותבים ישראלים, ובראשם מירון אוריאל. הספרים יצאו לאור בהוצאת ינשוף והמו"ל העיקרי של הספרים היה עזרא נרקיס.
הספר הראשון בסדרה יצא לאור בשנת 1961, ונקרא "סטאלג 13", בעקבות סרטו הנודע של בילי ויילדר משנת 1953, "סטלאג 17". מחבר הספר, אלי קידר, נקרא בשם העט "מייק באדן". ספרים נוספים, כגון "סטאלג 33" נקראו במספרים סידוריים, ובהמשך ניתנו שמות אחרים, כגון "סטאלג הזאבות". אף שהספרים היו בדיוניים, בעטיפה האחורית של אחדים מהם הם הוצגו כתיאור היסטורי. הספר "הייתי מפקדו של סטאלג" נכתב (על ידי מירון אוריאל) כזיכרונותיו לכאורה של "קולונל מרטין רוזנברג".
שניים מהספרים, "הייתי כלבתו הפרטית של קולונל שולץ", מאת "מוניק קורנו", ו"הנה בא הקברן המתוק", הוחרמו על ידי המשטרה, והמו"ל, יצחק גוטמן, הורשע בפרסום דבר תועבה שעלול להביא להשחתת המידות.
בשנת 2006 יצא סרטו הדוקומנטרי של ארי ליבסקר "סטאלגים: שואה ופורנוגרפיה בישראל" (60 דק'), המנתח את עלייתה ונפילתה של תופעת הסטאלגים על רקע משפט אייכמן וכתבי ק. צטניק.
אולי מי שרוצה להבין במה מדובר "ירחיב" השכלתו כאן:
\https://no666.wordpress.com/2007/10/29/%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%9C%D7%92%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%99%D7%A9%D7%94-%D7%94%D7%92%D7%A8%D7%9E%D7%A0%D7%99%D7%94/
היקום של אלי אשד.
ואם לא די בזה, הנה מסתבר שניאו נאצים פעמים רבות מסתמכים על עיתון הארץ באנגלית. אללי.
יש גם טוענים שיש טעם לפגם בכך שמו"ל נאצי לשעבר הוא שותף בהארץ. כולנו מסובכים בעניין עד קצות שיערות השיבה הבאה עלינו. אין לנו מוצא, ואת הצדקנים והצבועים ראוי לשנוא קצת יותר. אבל להם יש מיקרופונים.
אך מה רבה המהומה על שיתוף אומלל של בנו של ביבי של קריקטורה אנטישמית, איך בין רגע רעשה הרשת, ראש ממשלה לשעבר נזף בסגנון אידיוטי ודוחה, וכל עיתונאי מהברנז'ה אולי כזה שהתלהב בצעירותו מסטלגים, נזף בקול צדקני צייצני. השמיים נפלו.
נורא.
