הבלוג של מיכאל – בלתי תלוי

בשנים האחרונות, ולא בכדי, יש טענה אחת שמושמעת על היותה של אמנות סין העכשווית בעיקר פיגורטיבית, כלומר היא סחורה קלה לעיכול למערב ולבורגנות, לגלריסטים שמחפשים סחורה, אולי , הרי אמן סיני ואולי סיני בכלל הדבר הראשון שחייב להיות חלק מהיותו זו ההישרדות, אפילו שבערים הגדולות כאמור בסין נוצרה מספיק בורגנות עם אמצעים שחלקם מופנים לחיפוש אחרי אמנות , עדיין השלטון קפריזי ואכזרי  ושרירותי כל כך שלכל אמן ברור ששום דבר אינו ברור מאליו.

בתנאים האלה אולי קל יותר ליצר עבודות פיגורטיביות, אולי גם אמנות מושגית ומופשטת יותר יכולה להיתפס בעיני השלטון כחתרנית, אבל האמירות הפוליטיות די חזקות, לא מוצנעות, הביקורת אף גדולה ובולטת יותר מהמקובל באמנות המערב.

אולי לאמנות מושגית דרושה יותר נוכחות של מימסד אמנותי חזק כזה שיכול לטפח אותה , אפילו אם יש אמת בטענה הזו, אני לא חושב שהיא משנה משהו מההתפעלות מהכוח והעוצמה, והרעננות של אמנות סין, וגם מהיותה מקורית עם כל האימוץ של השפה של האמנות המערבית, יש לי הרגשה שממש עכשיו נוצרת אימפריה סינית , ואנחנו צועדים לעבר תקופה שתהיה סינית , יש אולי הרבה דברים שאיני מודע להם, והם חסרים , וגם אסור לשכוח לרגע את הדיכוי האכזרי בסין, אבל אותי מעניינת האמנות והסינים עצמם, יותר מאשר הממשלה הסינית, עליה נדמה לי שאין ויכוח שהיא משליטה שלטון פחד דיקטטורי מצמית.