אמן על כמו דמיאן הרסט , או מתיאו ברני או קונס או עוד תופעות גם בסין אמנים שנעזרים בטכנאות שמובצעת ע"י עשרות טכנאי צילום, וידאו או ציירים ופסלים שמיצרים בזיעה שחורה את פניני התרבות של המאה ה-21 , אולי מיצגים תופעה שפנים רבותלה , אמן וידאו אפקטיבי חייב לשלוט בכל כך הרבה היבטים , הטכנולוגיה עדיין לא מסוגלת ליצר מעבדה אינדוידואלית , כלומר כזו בה איש יעשה את מלאכתו בעצמו , אז מה התכונות של אמנים כאלה , מה הופך אותם לכל כך מוצלחים, האם זו תעשיה קאפטליסטית, הם יודעים להניע תהליכים מעבר למעבדה הפרטית שלהם.
בסין יש תמיכה גורפת של הממשלה הסינית באמנות ובאמנים, הבאזז על אמנות סין אולי אינו רק בגלל תמיכה מימסדית אבל התמיכה גלויה, כמעט, היא נוכחת בעצם ביכולת לשנע אמנות למרכזי אמנות באירופה ובאמריקה , וזה לא קל ופשוט, מבחינה כלכלית להזיז עבודות חלקן כמי מיצבים דורשים יכולות כלכליות לא פשוטות.
כמובן שיש יזמים פרטיים הן בסין ובמערב, אבל יש גם אמנים שהם יזמים , קונס ודמיאן הרסט מנהלים צוותים שמיצרים אמנות , הם קובעים את התימה והטאקטיקה של המוצר , איך לשווקו וכו. הם לא עוסקים באופן ממשי ביצור אקט טכני לא שולי אשר הופך את האמנות הפלסטית לתעשיה, ואת האמן למנהל מפעל, שהוא יזם והקים שמיצר לפעמים בסרט נע עבודות אמנות.
המהלך הוא מהלך לא אינטימי, לא בסטודיו של אמן מזיע עם חולצה מטונפת בצבעי שמן , כל הרומניטיקה היא לא יותר מרגע המחשבה הנשכח שעולה במוחו של היזם , או האמן, או מה שניתן לקרוא לזה.
יצא לי להיות בהכנות לתערוכה של ברני בניו יורק , למעשה ראיתי את רוב המוצגים מוכנים אבל ראיתי את ההמולה של ההקמה , היו עשרות עובדים אולי מאות הגוגניהם נראה כמו בית מלאכה ענק עם המוני נגרים, סבלים, אוצרים, תולי עבודות , הקהל הוגבל להליכה בקומה הראשונה , הקטלוגים היו מוכנים , המעשה נעשה באיזו אינטנסיביות שאולי שמורה לבמות תיאטרון ואולי לצוותי עשיית סרטים , זו היתה תעשיה, לי הרומנטיקן זו היתה חויה של יקיצה, אפילו שבאותו רגע לא כל כך הבנתי את הדקויות, התרשמתי מהעוצמה , מאיזשהי הפיכה של היוצרות , כי צייר מהו צייר בתוך כל ההמולה הזו?
אני שכל מהותי כאדם שמחפש קרבה לאמנות כתלמיד וכאדם בוגר קראתי מאות מאמרים על קוצו של יוד, על הויכוח הגדול שהיה בין ציירים על סוג המריחה של המכחול, על מלאכת המכחול, על חוקים של אמנות ברמה האישית האינטימית של איש מול בד ומול דף חלק, ואלפי הציורים שנעשו ע"י ציירים אלמוניים עבור דמיאן הרסט וברני וקונס , ועוד, וורהול גם הוא היה מחולל תרבות מהסוג הזה , אבל זו היתה רק ההתחלה , כל ה"התקדמות" הזו הפכה למראה על מצב האמנות, עדיין בפורומים ובבתי ספר לאמנות יש בטח ויכוחים על הציור הנכון, בצד התופעה הזו יש את בית הספר של הירשברגר , זה בצד זה, הסטודיו האינטימי הציור הקטן שאולי יש בו מבט מיוחד ויכולת מניפולציה שיווקית שהיא האמירה הכי רלבנטית של העת הזו , ואני לא מציין משהו במשקל של מותר ואסור, אין טעם, זה לא אפקטיבי.
DRAWING RESTRAINT 9: Shimenawa, 2005 C-print in self
עבודה של מתיו בראני.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
