רוז הקטנה נולדה לתוך משפחה שלא היתה מסוגלת לתת אהבה ולשמור על ילדה שכל חטאה היה בעצם היוולדה לאנשים הבלתי ראויים, רוז לא יכולה היתה לקבל את מעט האהבה והאושר שמגיעים לה כבת אדם, כיצור חי שמגיע לו לממש את עצמו אפילו אם הוא שונה וחריג, רוז היא ילדה יפה , ילדה עצובה, קל להקשר לדמותה הטרגית.
כמה ילדים כמו רוז יש כעת בארץ? ואולי גם בצרפת, ובכלל , כמה פקידים גוזרים מוות על ילדים כמו רוז בהחלטות ביוקרטיות "יעילות" אשר מביאות לפרוק משפחות אשר במילא לא היו נורמטיביות.
חשבתי בליבי על פקיד באוצר נניח או בביטוח לאומי, נאמר פקיד ישראלי צבר כזה, שחושב שהוא סוג של תקינות, מן תו תקן מהלך, שגוזר על מאות אולי אלפים ילדים וילדות כמו רוז , מוות או חיי התעללות , כי הוריהם לא יכולים לתפקד.
נצולי שואה גדלו באהבה את ילדיהם לעיתים בעוני גדול ואהבה לא היתה חסרה, ואולי היא היתה יותר מהנורמטיבי, אז קשה ליחס את המקרה הזה רק לקשיים , אבל עובדה שכל מקרי המוות בהן נשים הרגו את ילדיהן, היו בתנאים חיים מחפירים.
חייב להיות יחס אחר למצוקות, יש כנראה אחוז מסויים של הורים שאינם כשירים , או שהם חלשים, מצד שני – בכל המקרים האחרונים בהם נטלו הורים נשים וגברים את חיי הילדים הייתה מצוקה קשה שאין לה הסבר ואינה מוצדקת.
ישראל היא מקום קניבלי, היחס לעניים הוא יחס של הפקרות אנושית , הסטטיסטיקה אומרת שכל שנה מתים ילדים בידי הוריהם ויש עשרות אלפי מקרי התעללות בילדים , רוז הקטנה היא סמל של הילדים האלה, היא גם גדלה במשפחה לא נורמטיבית תחת גילוי עריות (לפי הפרשנות היהודית גילוי עריות אינו רק בקשרי דם אלא במונח של קירבה היינו משפחה קרובה) החוק הישראלי למשל מתיר קיום של גילוי עריות מגיל 22, כן לפי חוקי ישראל אח ואחות יכולים להביא ילדים רק בתנאי שזה נעשה בגיל מסויים.
ישראל היא גן עדן למעשים שלא יעשו, נראה כאילו אנשים לא מדברים על זה , יש פה מצב חוקי שמאפשר לאב לקיים יחסי מין עם ביתו בתנאי שהיא בת 22 , זה לא קיים בגרמניה שם איסור גילוי עריות קיים ללא תנאי ובכל גיל, בישראל גילוי עריות מותנה בגיל , כלומר המחוקק אינו פוסל גילוי עריות באופן קטגורי. זה מצב בלתי מוסרי וגם חולני , וזה המצב הקיים בישראל למיטב הבנתי.
את האשמה במצב המבחיל הזה איני יודע למי לכתור , האם מותר לומר שעוד פן של שחצנות ציונית נגלה, זו אותה שחצנות ויהירות שכולנו מודעים לה בתוך החיים של הישראליות, חיים שמוטלים לעיתים בהפקרות פושעת מידי, ויש זילזול כה גדול בדברים כה בסיסיים .
אם למשל הפרשנות היהודית היתה מקובלת על החוק הישראלי, ולפי היהדות כאמור יש איסור גורף ביחסים אינטימיים בין – לא רק על אב ובן אח ואחות, אסור לאב לקיים קשר עם אשת בנו, אפילו אם הם התגרשו, זו גישה בריאה- שמראש מחסלת את היכולת שיהיו מקרים כמו במשפחת רוז , איני יכול להבין את החוק הישראלי הבהמי והמטומטם , שבעצם חייבים להודות די מתאים למדינה הזו ולפרהסיה שלה ולטימטום המושל בה בגלוי, חייבים מייד לשנות את החוק, לו החוק הזה(היהודי) שהוא הגיוני ושם גבולות , היה קיים אולי , לפחות אולי, רוז הקטנה הייתה בחיים , כי סבה לא יכול בכלל היה לקיים מערכת זוגית עם אשת בנו .
הגבולות במיוחד ביחסי משפחה חשובים, חוסר בגבולות הוא מקור הבעיה העיקרי במקרי התעללות.
החברה הישראלית היא חברה שקשה מאד לשנות , אחת הסיבות היא גאווה בלתי מובנת , ככול שהמדינה והחברה מתדרדרים עדיין הקולקטיב הציוני הפטריוטי חש הזדהות פטריוטית בהמית ומטומטמת, בעצם הישראליות הפכה למלכודת טימטומה , אפילו אם לכאורה יש הצעה שתטיב עם המדינה ואזרחיה לרוב היחס לרפורמות הוא יחס משפיל וצעקני , יש הרי בכל שינוי מצב שדורש הכרה ראשית בהיות המצב באמת בלתי נסבל, הבעיה מתחילה בהכרת המצב- ישראל שנים חיה בהכחשה , יש הכחשה בהרבה תחומים בענייני חברה ההכחשה נפשעת, אנשים מתבצרים במצב שהוא מצב בלתי נסבל, ואפילו גאים בו, מתגאים במדינה שהיא גיהנום לאזרחיה, שפושעת נגד אזרחיה, מדכאת אותם, גונבת אותם, פוגעת בחלשים מכולם בנכים, מוסדות המדינה מתנהלים כלפי האזרחים בהפקר גלוי ובפשיעה גלויה . ואזרחי אותה המדינה , אותו קולקטיב אמורפי גאים להידפק ע"י הקולקטיב והמדינה גאווה בלתי-מוסברת וחסרת הגיון, את המצב הזה קשה להבין, אולי הוא בגלל גאוות עניים, אותה גאווה שמכירה במציאות אבל רואה בעצם השינוי פגיעה באגו , השינוי נתפס כדבר שמערער את השלמות .
הסבר נוסף לחוסר ההגיון הזה היא הפיצול הרב בחברה , למעשה כל שינוי נתפס בחשדנות, קודם בוחנים את השינוי כדבר שמאיים על המצב, ואז שואלים זה טוב לי ולמקורבי? רק אחרי שזה עבר את הפילטרים האלה הפרטניים, שואלים- האם השינוי כשלעצמו ראוי?
כך או כך, הוריה של רוז וסבה וכל מי שהיה שם ולא היה שם בשבילה פעלו בסביבה שאיפשרה את הפגיעה בה, אפילו נורמטיבית, אפשר לצקצק הרבה על העניין- כולם ידעו שסבה מנהל יחסים אינטימיים עם אשת בנו, זה המצב הלא-בריא וכולם ממשיכים לצקצק כאילו זה מצב נורמטיבי ומעניין כמה משפחות בישראל מהסוג הזה קיימות ברגע זה- חייבים להבין משפחה כזו היא מצב בלתי ראוי והחוק חייב להתיחס למקרים כאלה, מה יכולה להיות מערכת היחסים בין סב לילד של בנו שחי איתו כאשר הוא ואימו מנהלים יחסי אישות , מה זה אם לא תועבה מוסרית ופתח לעיוות נפשי ופגיעה נפשית בילדים , איך אפשר במציאות כזו לגדל ילד נורמלי , אי-אפשר להתעלם מהסטטיסטיקה של התעללות בילדים בישראל, ואסור לפרוט אותה לפרוטות , כולנו, כ-ו-ל-נ-ו אשמים.
כולנו כי יש עוד משפחות כמו משפחתה של רוז ואנחנו שותקים ומאפשרים זאת.
מוטב כי מחר נתחיל ליצור סביבה אחרת ונכיר בכך שיש לנו הרבה דברים לעשות למען שיפור החברה, המדינה היהודית הציונית היא מקום לא בטוח לאזרחיה, חברתית לא רק בטחונית.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
