לא זכור לי אם באמת זו הייתה סתוונית לפעמים הזיכרון מתעתע, היינו חבורה של חיילים על אוגנדה, הקומנדקר שהיה מיועד לאוגנדה, טרום אנטבה כמדומני, ומאחר והעסקה בוטלה הקומנדקרים הוטמעו בצה"ל של אז, אהבתי את הקומנדקר הזה, המנוע צלח ואדיות במדבר, כמו סוס אציל.
באותו יום רכבנו חבורה לא גדולה של חיילים על האוגנדה המאובקת, באחד המקומות שהיו נסתרים אבל יפים, השילוב של מדבר וחופים קסומים, לא רחוק ממשאבות הנפט שעבדו כמו חרגולי ענק בדממה מרחוק, נושקים למי התכלת והשמיים .
בחבורה שנסעה לאט, מין נסיעה שהיא יותר טיול ממסע או סיור כפי שהוגדרה מראש, היינו עם נכד של קצין מאד מפורסם, מי שהיה רמטכ"ל, הנכד הוא מהצנחנים, סרן, אנחנו נוסעים, במין השהייה כזו, המון אבק, לפעמים החול הופך לאבקה, הנסיעה בלב הודי במדבר על חול אבקתי יוצרת ענן ומפזרת שובל של אבק לבן, אשר מאפר את פני החיילים, כולנו הופכים ללבנים אולי בגוון חום צהוב בהיר, מין אוקר מלוכלך כזה. אי אפשר להישאר נקי למשעי, כולם זכו להיות מאופרים בהרף עין.
כשאנחנו מגיעים לפתח בודי, קצת רחב יותר, ופתאום יש אופק ויש מראה פנורמי כמעט, הנכד עוצר את הקומדנקר המאובק, יורד למטה, ואומר בקול לא גבוה, "הנה סתוונית".
אנחנו מסתכלים דרך העיניים הצורבות מהאבק שמכסה את הפנים, וליד הנכד הרוכן בפתח הודי, הוא מצביע על סתוונית, כמעט מחזה אבסורדי, היא כל כך קטנה וזהירה ואנחנו כולם מוקסמים מהרגע.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
