כבר כתבתי בעבר על המקרה הזה בו הסתבר שתפרו תיק, העלילו עלילה ואנשים ישבו בכלא, והשתחררו, ואז הייתה כתבה בידיעות (שנעלמה בינתיים) על תוכנית בערוץ 1 של רשות השידור שאותה הספקתי לראות, על טענה שכל עניין "כנופית מע"ץ" שהיה אגב עם עליית הליכוד לשלטון, היה ניסיון להעליל עלילה על מנחם בגין.
הבעיה היא שאפילו המשטרה דאז לא הצליחה להדביק למנחם בגין חשדות כאלה, וירדו מבגין, אבל המשפט נגד הנערים נמשך, עד שהתגלה שהכל תפירת תיק, שזו עלילה. הבעיה היא שהתיקים על חשדות נעלמים, בתור שירות אני מעלה את כל הטקסט מויקי, לשפחות מאיר על השיטה שהייתה נהוגה במשטרה אז, ולדעת הבלוג גם היום.
גם היום רוב החוקרים הבכירים מוטים פוליטית כמו בימי סנדו מזור שאגב למרות שכבר היה ידוע על חלקו בפרשת כנופית מע"ץ, הוא מונה לשגריר ברומניה, מטעם מפלגת העבודה, היינו הם לא פחדו אפילו להשתין בקשת מהמקפצה אז, לדעתי גם היום ע"ע ניצב סיגלוביץ. ממשיך דרכו של סנדו מזור.
הנה מויקי:
פרשת "כנופיית מע"צ"
באוגוסט 1978 התפרסם דבר מעצרם של קבוצת צעירים שכונתה כנופיית מע"ץ, לה ייחסה המשטרה שורה של מקרי הצתה שאירעו בישראל בשנים 1974-1978[1]. באוקטובר 1978 הוגשו כתבי אישום נגד שבעה חברי "כנופיית מע"צ" – גדעון הררי, יעקב בלדוט, יוסף רחימי, אורי גולברי, פנחס אמזלג, חיים בויום ועוזיאל ערמי, על שורה של עברות חמורות, שכללו שורה של הצתות (בניין עיתון הארץ, בית מרס, מפעל קרגל[2]) וכן תכנון מעשי רצח של שופטים ושל שוטרים. כתבי האישום התבססו על עד מדינה, משה מאיר, שריצה באותה עת עונש מאסר על עבירות אחרות[3], והודאות של שישה מהנאשמים. הנאשמים טענו שההודאות שקריות והוצאו מהם בעינויים[4]. ב-12 באוקטובר 1978 נעצרו הנאשמים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם[5].
פרשת מעצרם וההליכים המשפטיים, סוקרו בהרחבה בכל כלי התקשורת, שכן, על פי חוקרי המשטרה, מדובר היה בקבוצת אנרכיסטים מאורגנת היטב עם הירארכיה ומטרות מוגדרות ששמה לה למטרה לזרוע הרס בציבור, ואף הושמעו רמזים על הקשרים פוליטיים[6].
כבר במהלך המשפט, טענו הנאשמים כי עונו וכי ההודאות הוצאו מהם בכוח ובעינויים[7]. נגדם עמדה צמרת משטרת ישראל, ובראשם סנדו מזור (לימים סגן המפכ"ל), פקד (לימים ניצב) יעקב רז ואחרים, וכן סגנית פרקליטת מחוז תל אביב, פנינה דבורין, שהכחישו מכל וכל את העינויים. לאחר משפט ארוך ומתוקשר, במהלכו הוחזקו במעצר עד תום ההליכים[8], הורשעו חמישה מהנאשמים, ואחד, עוזיאל ערמי, זוכה מחמת הספק. השופטים, בנימין כהן, משה טלגם ואליהו וינוגרד קבעו שעדות עד המדינה, משה מאיר, הייתה חסרת ערך והם הרשיעו את הנאשמים על סמך הודאותיהם במשטרה, בסיוע העובדה שהנאשמים ידעו על ההצתות. השופטים גם קבעו שהנאשמים בדו מדמיונם את הטענות על התעללויות והכאות שלא היו ולא נבראו וחלקו שבחים למשטרה על החקירה המוצלחת[9]. הנאשמים נדונו לעונשי מאסר שנעו בין שלוש שנים לעשר שנים, בהתאם למספר ההצתות בהם הורשעו. פנחס אמזלג נידון לשנת מאסר על תנאי בהתאם להסדר טיעון בו הודה בניסיון לגנוב דלק[10]. הם ריצו בפועל עונשים שנעו בין שנתיים לבין חמש שנים.
פתיחת התיק מחדש
ארבע עשרה שנים לאחר חקירתם, לאחר שהארבעה סיימו לרצות את עונשי המאסר שהוטלו עליהם, הודה שי שמחי, קצין משטרה שהיה מעורב בחקירה, בתוכנית יומן השבוע, כי העדויות נגבו מהנאשמים תוך שימוש באלימות קשה ובהשפלות, וכי עדויותיהם זויפו. בעקבות זאת, זומן שמחי לחקירה במח"ש והודה במעשים, סיפר שלמד את שיטות הפעולה מהשב"כ וטען שמי שהיה הרוח החיה מאחורי המכות וזיוף ההודאות היה דני מרוז. בעקבות זאת, בשל אי מציאת תיקי החקירה המשטרתיים ושתיקת יעקב רז בחקירה במח"ש, במרץ 1998 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, כי הוא תומך בקיום משפט חוזר למורשעים ועמדתו נתקבלה על ידי השופט שלמה לוין שהורה ב-5 באפריל 1998 על קיום משפט חוזר[11]. בהמשך הוגש כתב אישום מתוקן אך הפרקליטות החליטה לחזור מכתב האישום המתוקן ולא לנהל משפט חוזר לאור הזמן הרב שחלף[12][13]. בשנת 1998 ביטל בית המשפט המחוזי בתל אביב את הרשעתם, והארבעה זוכו מכל חשד[14]. היה זה הליך נדיר, בו הפרקליטות הסכימה לזיכוי נאשמים שהורשעו ושריצו שנים רבות של מאסר, לאחר שנמצאו ראיות חדשות.
לאחר שחזרה בה הפרקליטות מההרשעה, ב-15 בפברואר 2000 נפסקו פיצויים לטובת הנאשמים בסך של כ-3 מיליון שקלים[15]. לאחר פסיקה זו, התקיים ב-21 בפברואר דיון בועדת החוקה, חוק ומשפט בו מספר חברי כנסת דרשו להשעות את סגן המפכ"ל סנדו מזור (בזמן הפרשה ראש מדור תשאול והקצין האחראי על החקירה) ואת ניצב יעקב רז (ראש אחד מצוותי החקירה) עקב מעורבותם בפרשה. בהתייעצות עם הפרקליטות נמצא שעל המעשים חלה התיישנות ולכן לא ניתן לנקוט כלפי החוקרים בהליכים פליליים ובשל היעדר ראיות מספקות לא ניתן לפתוח בהליכים מנהליים[16].
אחרי קבלת הפיצוי, תבעו הארבעה את המדינה בהליך אזרחי. המדינה טענה כי הארבעה כבר ניצלו את זכאותם לפיצוי, אך בית המשפט לא קיבל את טענתה, ובשנת 2005 פסק להם בית המשפט פיצויים נוספים בסך של כ-12 מיליון שקלים. לפני מותו, הרשם עדי אזר נעתר לבקשת הנאשמים לחשוף מסמכים חסויים אשר לפי פרקליטיהם, כללו התייחסות להוראה מגבוה להפעלת אלימות בחקירות (הבהרה של כותב הבלוג – הוראה מגבוה היינו הוראה מגורם פוליטי במפלגת העבודה). ההסדר הסופי שטופל על ידי השופט שמואל ברוך, הותנה על ידי המדינה בוויתור הנאשמים על חשיפת המסמכים[17].
בשנת 2006 פרסם יגאל אנקורי, קצין מודיעין במשטרה שהיה ממונה על החקירה הסמויה בפרשה, ספר בו טען שהנאשמים אכן ביצעו את המיוחס להם והצר על כך שמפני ששוטרים היכו את הנאשמים הם לבסוף זוכו. שלושה מהנאשמים שזוכו תבעו אותו בתביעת דיבה וקבלו פיצויים של 90,000 ש"ח[18].
בשנת 2009 שודר בתוכנית סיפור אמיתי בערוץ 1 הסרט "הכנופיה שלא הייתה" והועלתה בו סברה לפיה פרשת הכנופיה החלה לפני הבחירות לכנסת התשיעית ונוצלה בניסיון לקשור את ההצתות למנחם בגיןושמואל תמיר[19][20][21].
ראו גם
- חזקת חפות – ארגון הפועל נגד הרשעת נאשמים רק על סמך עדותם.
לקריאה נוספת
- סרט דוקומנטארי – "הכנופיה שלא הייתה" (ערוץ 1) – סיפור הרשעתם וזיכויים של חבורת צעירים משכונת התקווה. בימוי: רונן זרצקי, עודד שלום.
נ.ב לסרט הזה התכוון הבלוג בו לראשונה נאמר כי הכוונה הייתה להפליל את מנחם בגין, אבל לצערי איני יכול להביא את הסרט
הסנגור אגב דיבר על העניין אבל לא הזכיר את השם בגין.
^
הסבר של הבלוג:
גם אז המשטרה והפרקליטות ביחד רקחו את העלילה של "כנופית מע"ץ" זו לא הייתה רק פעילות של כמה חוקרים מושחתים, שאחד מהם הפך לשגריר ישראל ברומניה, סנדו מזור – זו הייתה פעולה משולבת של דרג בכיר בפרקליטות (היינו הכוונה מראש הייתה פוליטית), גם כיום יש מפלגה, יש עתיד, שיש בה שני חוקרי משטרה, אחד מהם מיוחסת לו הדלפה פלילית מחקירה רגישה, והנה הוא והאיש לו הדליף, משרתים ביחד היום באותה מפלגה. צריך היה לצפות שעיתונאים לא יניחו לזה, אבל הקרנפים האמיתיים היום בעיתונות הם: אמנון אברמוביץ ממציא שיטת תפירת התיקים ששמה האחר הוא האתרוגנות, גיא פלג, רביב דרוקר ועוד שרתים פוליטיים הנמצאים בפעילות כביכול "עיתונאית". והם ברוב ציניות מכנים כמה עיתונאים מהצד הנגדי "שופר" של בלפור.
סוף דבר
"כנופית מע"ץ" שוחררה, זוכתה, ואף שולמו לאנשים פיצויים, פעמיים. פעם בהליך פלילי, פעם באזרחי, רק דבר אחד לא נעשה, לא בדקו עדיין, מה היה חלקה של מפלגת העבודה באותה פרשיה. מה החלק הפוליטי בסיפור, לא חקרו אז כי עדיין עד היום יש במערכת המשכה של השיטה. לא כולם נגועים זה ברור, אבל השיטה מפחידה גם את אלה שלא מכרו נשמתם לצד פוליטי ותופרים תיקים הם משתפים פעולה כי אחרת לא ישרדו במערכת. קשה להאמין שאין היום אנשים במערכת שפועלים מטעם אג'נדה פוליטית. הליכוד עד כמה שזה מוזר, מחפה בעצמו על כמה פרקים אפלים של המדינה אפילו כשמדובר במפא"י, כי הנזק למדינה יהיה מרחיק לכת ויש פחד מהאמת כנראה. זו גם הסיבה שבמשפט מע"ץ לבסוף בזיכוי לאחר שביקשו פרטים מתיקים חסויים, שיש בהם כנראה מידע על התערבות פוליטית, המזוכים שזכו נאלצו להתחייב לשמור על המידע הזה כסוד. הבלוג היה יותר משמח לו יבוא חבר כנסת ויפעל להוצאת התיקים לאור, עברו מספיק שנים, והגיע הזמן כי עם ישראל ידע על הפרק האפל הזה בתולדות המשטרה והפרקליטות ואיך הופעלו פוליטית.
אפרופו גילוי אמת מעבר אפל, לפני כשבועיים שודר ראיון עם רוצח קסטנר, האיש טען כי נשלח ע"י מישהו איני זוכר אם אמר המדינה, אבל כשזכור לנו איפה שירת (בשב"כ) וכאשר אנחנו יודעים שהוא קיבל חנינה לבסוף, אין ספק שמי ששלח אותו לרצוח הייתה אותה מפלגה שרקחה את הסיפור של מע"ץ. כנראה שקסטנר ידע יותר מידי על אנשים בכירים במפא"י, או אפילו ידע על בן גוריון משהו שהיה מזעזע את הארץ. זו הסיבה שנרצח. אגב הבת גם היא מאמינה שהוא נרצח ע"י השב"כ הנכדה דווקא לא.
נזכיר שעד היום יש אנשים שחושבים שמיום שבגין עלה לשלטון והימין עלה איתו, הלכה המדינה, גנבו להם את המדינה, וכו. למרות שדווקא בשנים האחרונות חלק מסוים בשמאל מתגעגע לבגין, אפילו מרץ השתמשה בדמותו בבחירות האחרונות. כאמור יש חלק שלדעתו דמוקרטיה אמתית היא ללא ימין ברוח דבריו של חבר הכנסת הידוע בן אהרון שביקש להחליף את העם, הם גם חלקם מדברים בשם הדמוקרטיה ללא בושה. ויש גם כאלה ש"מזדעזעים" כאשר מועלת תמיהה או חשד לתפירת תיקים היום, השאלה היא לא אם גם כיום יש תפירת תיקים אלא כמה מהתיקים הידועים לנו כיום הם פרי של חקירה פוליטית בכוונת מכוון, או כמה בושלו ונתפרו.
תם ולא נשלם.
הבלוג של מיכאל - בלתי תלוי 
כתיבת תגובה